הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"אין הלכה כשיטה"; "סתמא דגמרא"; "מדשקיל וטרי"; הלכה כרב נגד תלמידו
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא קמא ל ע"א
ותרתי למה לי?
חדא בימות החמה, וחדא בימות הגשמים;
דתניא, כל אלו שאמרו: פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן,
בימות החמה אין להן רשות,
ובימות הגשמים יש להם רשות,
ואע"פ שברשות, אם הזיקו - חייבין לשלם...
מתני'. המוציא את תבנו וקשו לרה"ר לזבלים והוזק בהן אחר - חייב בנזקו,
וכל הקודם בהן זכה;
רשב"ג אומר: כל המקלקלין ברה"ר והזיקו - חייבין לשלם,
וכל הקודם בהן זכה.
ההופך את הגלל ברה"ר והוזק בהן אחר - חייב בנזקו.
גמ'. לימא, מתני' דלא כר' יהודה!
דתניא, ר' יהודה אומר: בשעת הוצאת זבלים, אדם מוציא זבלו לרה"ר וצוברו כל שלשים יום, כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה,
שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ!
אפי' תימא רבי יהודה, מודה רבי יהודה שאם הזיק - משלם מה שהזיק...
רא"ש מסכת בבא קמא פרק ג סימן ז:
ז מתני' המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהן אחר חייב בנזקו. וכל הקודם בהן זכה.
ואמרינן עלה בגמרא לימא מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.
ושני עלה רב נחמן בר יצחק מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ורבי יהודה היא.
ורב אשי אמר שאני [בבא קמא דף ל ע"ב] תבן וקש דמשרקי.
1.
ואף על גב דהני אמוראי בתראי מהדרי לאוקמא מתניתין כרבי יהודה לית הלכתא כוותיה*.
כנראה שהוא מתכוון לכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה",
ובעיקר אולי בגלל שגם רב נחמן בר יצחק, ובודאי שגם רב אשי שהיו בין "עורכי הגמרא", והם מיישבים את דברי רבי יהודה במשנתנו סימן שהם פוסקים כמותו.
2.
בכל אופן קובע הרא"ש שאין הלכה כרבי יהודה [וממילא גם לא כרב אשי?]:
דהא אוקימנא בסוף בבא מציעא דף קיח ב) בשיטה
דאמר אביי רשב"ג ור' יהודה ורבי שמעון כולהו סבירא להו כל מקום שנתנו חכמים רשות והזיק פטור מלשלם וכל כה"ג לית הלכתא כחד מינייהו.
הגמרא במסכת בבא מציעא דף קיח ["סתמא דגמרא" שהיא כנראה דברי עורך הגמרא] קובעת שדברי רבי יהודה במשנתנו הם ב"שיטה", דהיינו, שיש עוד תנאים שסוברים כמותו, והכלל שהוא ש"אין הלכה כשיטה", וממילא, אין הלכה כרבי יהודה בסוגייתנו.
2.1
מוכרחים לומר שאת הכלל של "אין הלכה כשיטה" קבעו חכמים בדור שאחרי רב אשי.
2.2
אלא אם נאמר, שבכך שרב אשי מיישב בסוגייתנו את דברי רבי יהודה אין להסיק מכך שהוא פוסק כמותו [ולא מוגדר כ"מדשקיל וטרי אליביה"?]
2.3
או אולי רב אשי עצמו כן פוסק כרבי יהודה אבל בית דינו של רב אשי ["עורך הגמרא" הסופי] לא פוסק כמותו!
3.
ממשיך הרא"ש:
ועוד נראה לי משום דהלכה כהך ברייתא דתניא כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהם וגורפין מערותיהם בימות החמה אין להן רשות בימות הגשמים [יש להן רשות]
ואף על פי שיש להם רשות אם הזיקו חייבין לשלם.
ולעיל בפרק קמא (בבא קמא דף ו א) מייתי לה רב אדא בר אהבה ויליף לה מהצד השוה.
ולעיל נמי אמרינן תרתי למה לי
חדא בימות החמה וחדא בימות הגשמים דתניא כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וכו':
הוא מסתמך על ברייתא בגמרא בדף ו ומדיון אחר של "סתמא דגמרא" שנובע מהם שלא כרבי יהודה, והלכה היא כ"סתם משנה" - משנתנו - שגם בימות הגשמים שיש היתר להוציא זבלים לרשות הרבים, בכל זאת, אם הזיק חייב לשלם - ולא כרבי יהודה.
4.
דיון נוסף ברא"ש:
כל הקודם בהן זכה.
ואיפליגו ביה רב וזעירי.
רב אמר זכה בין בגופן בין בשבחן.
וזעירי אמר בשבחן אבל לא בגופן.
והלכה כרב דרבו של זעירי הוה.
הכלל הוא שהלכה כרב נגד תלמידו - וממילא כ"רב" נגד זעירי.
4.1
דברי הרא"ש מתאימים לשיטת הפוסקים, שהכלל שהלכה כתלמיד גם נגד רבו [ובסוגייתנו - כזעירי נגד רב] - על פי הכלל ש"הלכה כבתראי" - תקף רק בדורות שאחרי אביי ורבא.
5.
הוא מביא הסבר נוסף:
ועוד דמילתא דזעירי אתיא כתנאי ומילתא דרב אתיא כדברי הכל.
הלכה כרב בסוגיתנו מפני שלפי מהלך הסוגיה - שנקבע כנראה על ידי עורך הגמרא - שיטת רב מתאימה לכולי עלמא - התנאים בברייתא שמובאת בגמרא.
ומיושב מדוע הגמרא ניסחה "לימא כהני תנאי" [ולא כבסוגיה הקודמת בגמרא שמובא בה הניסוח הרגיל בש"ס "לימא כתנאי"], ללמדנו שדינו של זעירי אמנם תלוי במחלוקת תנאים, לעומת דברי רב שמתאימים לכולי עלמא.
6.
הוא מביא הסבר נוסף:
וגם פשטיה דמתניתין דכל הקודם בהן זכה משמע כרב. דבהן משמע בגופן.
פשט המשנה הוא כדברי רב, כלומר, אין להגביל את האמור במשנה דווקא כאוקימתא שלא בשעת הוצאת זבלים. וגזרו אף על גופן ולא רק על שבחן.
6.1
ולכן:
ולהכי לא הביא רב אלפס ז"ל אלא המשנה כצורתה
וממילא ידעינן כיון שלא הביא מחלוקתם דהלכה כפשטה דמתניתין.
7.
וטעמא דרב משום דקנסו גופן אטו שבחן הלכך בגלל דלית ליה שבחא לא קניס.
8.
פסק הלכה בבעיה שלא נפשטה - "איבעיא דלא איפשיטא" - בגמרא:
ואיבעיא לן אי קנסינן אליבא דרב גופן לאלתר או דוקא לכי אייתי שבחא.
ולא אפשיטא הלכך לא מפקינן ממונא מחזקת מריה קמא.
ותפיסה לא מהניא בספיקא דדינא כדפי' לעיל (פ"ב סי' ב).
9.
והלכה כרב הונא אליבא דרב דאמר הלכה ואין מורין כך** דקאי כת"ק דרשב"ג. ואם התרו בהן ולא סלקם מפקירין אותם:
פוסקים כאותו אמורא שדבריו מתאימים לדברי תנא קמא במשנה/בברייתא
