הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
מיהם ה"בתראי" בסוגיה; "לימא רב... כרב... סבירא ליה"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא קמא כז ע"ב
ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור.
אמאי פטור? איבעי ליה לעיוני ומיזל!
אמרי דבי רב משמיה דרב: בממלא רה"ר כולה חביות;
שמואל אמר: באפילה שנו;
רבי יוחנן אמר: בקרן זוית.
אמר רב פפא:
לא דיקא מתניתין אלא או כשמואל או כרבי יוחנן,
דאי כרב, מאי אריא נתקל? אפילו שבר נמי!
אמר רב זביד משמיה דרבא: הוא הדין דאפי' שבר,
והאי דקתני נתקל?
איידי דבעי למתני סיפא: ואם הוזק בה - בעל חבית חייב בנזקו, דדוקא נתקל, אבל שבר לא, מאי טעמא? הוא דאזיק אנפשיה,
קתני רישא נתקל.
אמר ליה ר' אבא לרב אשי, הכי אמרי במערבא משמיה דר' עולא:
לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים.
מבנה הסוגיה:
1.
המקרה במשנה:
ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור.
קושיית הגמרא:
אמאי פטור? איבעי ליה לעיוני ומיזל!
2.
אוקימתא של רב:
אמרי דבי רב משמיה דרב: בממלא רה"ר כולה חביות;
3.
אוקימתא של שמואל:
שמואל אמר: באפילה שנו;
4.
אוקימתא של רבי יוחנן:
רבי יוחנן אמר: בקרן זוית.
5.
רב פפא מקשה על רב:
אמר רב פפא:
לא דיקא מתניתין אלא או כשמואל או כרבי יוחנן,
דאי כרב, מאי אריא נתקל? אפילו שבר נמי!
5.1
קצת קשה, מדוע רב פפא ניסח את דבריו: "לא דיקא מתניתין אלא או כשמואל או כרבי יוחנן, דאי כרב..." מדוע הוא לא פתח בקושיה ישירה על רב בניסוח, כגון "מתקיף..."
5.2
הביטוי "לא דיקא מתניתין..." – 2 מוםעין בש"ס
5.2.1
סוגייתנו: "לא דיקא מתניתין אלא או כשמואל או כרבי יוחנן"
5.2.2
מסכת מעילה דף ה עמוד א:
"א"ר זירא: לא דייקא מתני' דלא כחזקיה ודלא כרבי יוחנן;"
6.
רב זביד משמו של רבא מיישב את שיטת רב.
אמר רב זביד משמיה דרבא: הוא הדין דאפי' שבר,
והאי דקתני נתקל?
איידי דבעי למתני סיפא: ואם הוזק בה - בעל חבית חייב בנזקו, דדוקא נתקל, אבל שבר לא, מאי טעמא? הוא דאזיק אנפשיה,
קתני רישא נתקל.
6.1
לכאורה משמע שהגמרא רוצה לפסוק כרב .
7.
עד כאן הובאו 3 אוקימתות למשנה שמבוססות על העיקרון הבסיסי שהובא לעיל בקושיית הגמרא בסעיף 1 "איבעי ליה לעיוני ומיזל!"
8.
רב פפא לא פוסק כרב ואילו חברו - רב זביד - מיישב את שיטת רב.
9.
"רב זביד" היה תלמידו של רבא, וגם של אביי. ומכיון שכך נשאלת השאלה מדוע הגמרא אומרת "אמר רב זביד משמיה דרבא" [שמתאים לחכם שלא היה תלמיד של קודמו] והיא היתה צריכה לומר "אמר רב זביד אמר רבא" [שמתאים לחכם שאומר הלכה מטעם רבו] וראה תוס', שבת, צג, א, ד"ה "אמר רב זביד"]
ולכן יתכן לומר שרב זביד עצמו לא מסכים ממש לדעת רבו - רבא [למרות שמביא את דבריו].
9.1
וכאן נביא דבר מוזר ביותר: למרות שרב זביד היה תלמידו של רבא לא מוזכר כלל בכל הש"ס ביטוי של "אמר רב זביד אמר רבא" אלא תמיד בביטוי "אמר רב זביד משמיה דרבא". וקשה לומר שתמיד לא שמע ממנו באופן ישיר. אלא אם כן נאמר שהיה תלמיד של רבא אבל מבוגר מאד [כי למד גם מאביי].
9.2
ויש לציין, שלא מוזכר בש"ס הביטוי "אמר רב זביד אמר רב..." ביחס לאף חכם מרבותיו.
9.3
על סמך מקורות אחרים נראה לי לומר ש"עורך הגמרא" משבץ את המילים בדברי רב זביד בשם רבא.
10.
רב אבא מביא מסורת מארץ ישראל - מטעם עולא - שהכלל האמור לעיל בסעיף 1 ובסעיף 7 לא מתקבל, והסבר המשנה מבוסס על עיקרון "הפוך" לגמרי:
אמר ליה ר' אבא לרב אשי, הכי אמרי במערבא משמיה דר' עולא:
לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים.
11.
עולא היה תלמידו של רבי יוחנן, ולכן נראה היה לומר ששיטת רב פפא ושיטת רב זביד בשם רבא צריכות להיות להלכה מכיוון שהם היו "בתראי" [מאוחרים יותר] ביחס ל"עולא".
11.1
אבל מצד שני, דברי עולא הובאו בפני רב אשי ומשמע בגמרא שרב אשי קיבל את הדברים, ולכן ההלכה צריכה להיות כרב אשי גם מפני שהוא "בתראי", וגם מפני שהוא "עורך הגמרא".
12.
רא"ש מסכת בבא קמא פרק ג סימן א:
ורבי יוחנן אומר בקרן זוית.
ובמסקנא א"ל רבינא לרב אשי אמרי' במערבא משמיה דרבי אילעאי לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים. לפי שכשאדם מהלך עיניו למעלה ואינו מסתכל תמיד לפני רגליו. אבל גבי בהמה אמרינן לקמן (בבא קמא דף נד ב) שור פיקח ביום פטור דשור עיניו למטה ואיבעי ליה לעיוני טפי מאדם.
ופסק רב אלפס ז"ל הלכה כר' אילעאי. משום דרבינא ורב אשי איירו במילתיה.
12.1
הוא מביא גירסה שונה בגמרא, שמדובר ברבינא שאמר לרב אשי שיש לו מסורת בשם רבי אילעי.
כלומר, לא מדובר בעולא שהיה תלמידו של רבי יוחנן אלא בתנא רבי אילעי שהיה בן דורו של רבי עקיבא. ולכן, אין מקום לדברינו לעיל בסעיפים 10-11.
13.
המשך דברי הרא"ש:
ועוד מדמתמה גמרא לימא רבא כשמואל סבירא ליה אלמא ליתא לדשמואל
הוא מסביר שהלכה כרבי אילעי מפני שדברי שמואל נדחו מפני שהגמרא מנסחת "לימא רבא כשמואל סבירא ליה", ניסוח שמלמד שרבא - שהיה מאוחר מרב; משמואל ומרבי יוחנן - לא פוסק כשמואל. מפני שהגמרא תמהה על כך שרבא יסבור כשמואל
[הערה: האם משמע מדבריו שכל ביטוי בש"ס שמתחיל ב"לימא..." מלמד שאין הלכה כשיטה/דין שמובא אחרי הביטוי "לימא..."]
וכ"ש לדברי ר' יוחנן דקרן זוית לא הוי כ"כ אונס כמו אפילה.
וכיון דליתא לדשמואל ודר' יוחנן דהלכתא כוותיהו לגבי רב כ"ש דליתיה נמי לדרב:
והוא מוסיף הסבר, שמכיוון שכעיקרון הלכה צריכה להיות כרבי יוחנן על פי הכלל שהלכה כרבי יוחנן נגד רב ושמואל, אבל מכיוון שרבא לא פוסק כרבי יוחנן, הרי שבודאי הוא גם לא פוסק כרב.
14.
נראה לי, שהלכה כהסברו של רב אשי בסוף הסוגיה כי כך נערכה הגמרא, שההסבר העיקרי מובא בסוף "מהלך" הסוגיה, וכבר הערנו במקום אחר שגם תופעה כזאת מוגדרת כ"הלכה כבתראי" - כדעה שמובאת בסוף הדיון בגמרא.
