כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > כותנה - "עמר גופנא" (שבת קי ע"ב)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

ובשחקי דעמר גופנא בסיתוא – כותנה

"... אי לא, ליתי חרנוגא דהיגתא רומיתא, וליקלי וליסבה בשחקי דכיתנא בקייטא, ובשחקי דעמר גופנא בסיתוא. ואי לא ליכרי שבע בירי, וליקלי בהו שבישתא ילדה דערלה, ולינקטה כסא דחמרא בידה, ולוקמה מהא ולותבה אהא, ולוקמה מהא ולותבה אהא, ואכל חדא וחדא לימא לה: קום מזוביך וכו'" (שבת, קי ע"ב).

פירוש: וְאִי [ואם] לֹא הועיל (התרופה לזוב שנאמרה לעיל) לֵיתֵי חַרְנוּגָא דְּהִיגְתָא רוּמִיתָא, וְלִיקְלִי, וְלִיסְבָּהּ בְּשַׁחֲקֵי דְּכִיתָּנָא בְּקַיְיטָא וּבְשַׁחֲקֵי דַּעֲמַר גּוּפְנָא בְּסִיתְוָא [יביא את הצמח הטפיל על ההגה הרומאי, וישרפנו, וישים אותו, את האפר, בבלאי בגד פשתן בקיץ ובבלאי בגד צמר גפן בחורף]. וְאִי [ואם] לֹא הועיל לִיכְרִי שְׁבַע בִּירֵי, וְלִיקְלִי בְּהוּ שְׁבִישָׁתָא יַלְדָּה [יכרה שבעה בורות וישרוף בהם זמורות צעירות] של גפן עָרְלָה, וְלִינְקְטָהּ כָּסָא דְּחַמְרָא [ויתן כוס יין] בְּיָדָהּ, וְלוֹקְמָהּ מֵהָא וְלוֹתְבָהּ אַהָא, וְלוֹקְמָהּ מֵהָא וְלוֹתְבָהּ אַהָא [ויעמידה מבור זה ויושיבוה בזה, ויעמידה מזה ויושיבוה בזה] וְאַכָּל חֲדָא וַחֲדָא לֵימָא [ועל כל אחד ואחד יאמר] לָהּ: קוּם [חדלי] מִזּוֹבֵיךְ (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: כותנה (צמר גפן) שם באנגלית: Cotton שם מדעי: . Gossypium sp

שם נרדף במקורות: כיתנא, בוץ

נושא מרכזי: מהו "עמר גופנא"?

הכותנה ככרפס

את הכותנה אנו פוגשים, במקורות, לראשונה תחת השם כרפס כשמו של אחד מהאריגים היוקרתיים בחצר המלך אחשוורוש: "חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן על גליל כסף ועמודי שש" (אסתר, א ו'). תרגום השבעים ותרגום עקילס מזהים את הכרפס כ - karpasinos ובוולגטה Carpasinus שהוא סוג אריג. מקור השם כרפס הוא בסנסקריטית שבה הוא נקרא karpasa וממנה הוא עבר לפרסית ומכאן למגילת אסתר. מן הפרסית עבר השם ליוונית, לרומית ולערבית כרבס(1).

הכוונה לסיבי הצמח "צמר הגפן" (בארמית "עמר גופנא") (2) הנקרא בטעות כותנה שהוא שמה של הפשתה (כיתנא) בשפות השמיות (יש הסבורים כי השם כיתנא של הפשתה - הגידול הקדום - הועבר בערבית לגידול החדש – צמר גפן בשינוי אותיות מ"כתן" ל"קוטן"(3)). בהמשך נשכח השם כרפס ל"צמר הגפן" ובספרות חז"ל הוא מופיע בעיקר כשם צמח תבלין ממשפחת הסוככיים (Apium ). עם זאת ניתן למצוא את שרידי השימוש בשם כרפס במשמעותו הקודמת גם בספרות חז"ל. "חור כרפס ותכלת. תרגם עקילס: איירינון קרפסינון וכו'" (אסתר רבה, וילנא, פרשה ב') ובגמרא (מגילה, יב ע"א): "כרפס, אמר רבי יוסי בר חנינא: כרים של פסים". אמנם במאמרו של רבי יוסי בר חנינא אין התייחסות מפורשת ל"צמר גפן" אך ברור שהכרפס הוא מוצר טקסטיל כלשהו ולא הירק Apium.

המעבר בין שתי המשמעויות נבע מהדמיון של השם karpasos למונח היווני karpos שמשמעותו "פרי" באופן כללי. בסופו של התהליך עבר השם כרפס לצמח המוכר לנו בשם זה בגלל דימיון הצליל (ללא קשר אטימולוגי) למילה הפרסית karafs שמשמעותה צמחי סלט כמו הפטרוזיליה והסלרי (כרפס). במשנה (שביעית, פ"ט מ"א) אנו פוגשים את הכרפס כצמח מים: "הפיגם והירבוזין השוטים והחלגלוגית כוסבר שבהרים והכרפס שבנהרות והגרגר של אפר פטורין מן המעשרות וכו'". מפרש הריבמ"ץ: "כרפס של נהרות - מהו, א"ר יוסי בן חנינה פטרוסילינון". הר"ש (והרא"ש): "כרפס של נהרות - אבל של גינה חשוב הוא יש אומרים כרפס אפי"א". הרמב"ם בפיהמ"ש: "הכרפס, "אלכרפס".

מוצא הכותנה מהודו והיא הובאה משם למסופוטאמיה על ידי סנחריב במאה ה – 7 לפנה"ס. בכתובת אכדית משנת 690 לפנה"ס בה מתפאר סנחריב בניצחונותיו הוא מציין: "שתלתי בהרי אמנוס גן עצי פרי ובשמים וכן עצים טעונים צמר". מעצים אלו פקד סנחריב לארוג עבורו מלבושים. כוונתו כנראה לצמר הגפן העצי Gossypium arboretum ששמו העממי "כותנת העץ" (Tree Cotton) שאותו מגדלים עד ימינו במצרים העילית. גידול הכותנה לא היה ידוע בארץ ישראל בתקופת המקרא והוא חדר לתרבות החקלאית באופן חלקי בתקופה ההלניסטית-רומית תחת השם העברי "צמר גפן". על גידול צמר הגפן בתקופת המשנה קיימת גם עדות חיצונית. החוקר היווני פאוסניאס בן המאה ה – 2 לספירה שיבח את צמר הגפן הגדל ביהודה: הארץ היוונית היחידה המגדלת צמר גפן היא אליאה. הצמר שם עדין כמו צמר הגפן הגדל ביהודה אך פחות צהוב ממנו". רק בעקבות כיבושי האיסלם הוא הפך להיות גידול נפוץ בעולם הישן. קיימות עדויות מהתקופה הצלבנית על גידול צמר גפן. בעכו התקיים עד המאה ה – 19 בית חרושת ונציאני לאריגי צמר גפן. בספריהם של מבקרים בארץ כמו שוורץ, ריטר ורובינסון אנו לומדים על גידול כותנה בסביבות יריחו, טבריה, עמק יזרעאל והשרון במאה ה – 19. ניתן לשער שהמין שגדל באזורנו היה מין אחר בעל מבנה שיחני הנקרא (Levant Cotton) "כותנת המזרח התיכון" (Gossypium herbaceum) .

הכותנה כ"צמר גפן"

את הכותנה בשמה "צמר גפן" אנו פוגשים במשנה בכלאים (פ"ז מ"ב) וממנה (על פי מפרשיה) נוכל ללמוד מעט על מאפייניה: "... גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת. רבי מאיר אומר: אף צמר גפן אסור ואינו מקדש וכו'". מפרש הר"ש: "צמר גפן - שגדל בו מוך שבכל הגמרא קו"טון בלע"ז". בפיהמ"ש לרמב"ם: "וצמר גפן – נקרא בלשון ערב קוטו"ן ירצה לומר כשיזרע צמר גפן בכרם אינו מקדש את הכרם שאינו ממיני זרעים"(4). בפירוש הרא"ש אנו מוצאים גם תיאור חלקי של הצמח: "צמר גפן - שגדל בו מוך שקורין קוטו"ן והאילן דומה לגפן". על פי דבריו מדובר באילן הדומה לגפן ואכן שני מיני הסוג כותנה הגדלים ב"עולם הישן" הם רב-שנתיים בעלי עלים דמויי גפן (תמונות 1-2 ).

מלשון המפרשים (למשל הרא"ש ורע"ב) משתמע, לכאורה, שכוונת המשנה היא ל"כותנת העץ" שהרי הם מכנים את הצמח בשם "אילן" ומנמקים בכך מדוע אין היא "מקדשת את הכרם"(5). "כותנת העץ" דומה יותר לעץ מאשר שיחי "כותנת המזרח התיכון". זיהוי זה בעייתי משום ש"כותנת העץ" לא היתה נפוצה באזורנו ותפוצתה הטבעית היא בהודו ופקיסטן ומגדלים אותה בערב. קושי זה מצטרף לשאלתו של ר"ת (שבת, כז ע"ב):

"כל היוצא מן העץ אין מדליקין - פי' בקונטרס לעיל כגון בקנבוס וצמר גפן. ואין נראה לר"ת, דאם כן יהא אסור להדליק בו, ומעשים בכל יום שמדליקין בצמר גפן וגם טוב מאד לפתילה. ואומר ר"י ודאי מותר להדליק בקנבוס וצמר גפן דאינם יוצאים מן העץ אלא זרע הוא כדאמרינן במנחות: קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים כו' ופשתן נמי מין זרע כמו קנבוס אלא דאיצטריך במתניתין למשרי פשתן משום דאיקרי עץ כדכתיב ותטמנם בפשתי העץ. וכמו עץ הדעת למ"ד חטה היתה וקרי לה עץ אף על פי שאינה עץ. ועוד דאמר בכיצד מברכין (ברכות דף מ: ושם) כל היכא דאי שקלת לפירא ולא הדר אילנא ומפיק לא מברכינן עליה בורא פרי העץ ופשתן וקנבוס וצמר גפן אי שקלת לפירא היינו הזרע לא הדר אילנא ומפיק הלכך לאו יוצא מן העץ נינהו".

בתוספות אנו לא מוצאים תשובה לשאלה כיצד ניתן לקרוא ל"מין זרעים" אילן אך ייתכן וניתן להשיב בדרכו של בעל "תפארת ישראל": "צמר גפן. אילן שגדל בו בוימוואללע(6) אם זרעו בכרם, ואינו אילן ממש, רק קלח עשב גבוה כאילן". לאור כך שגם המין השיחני רב-שנתי (אם כי מקובל לגדלו רק עונה אחת(7)) והוא עשוי להגיע לגובה ניכר גם לו יש מעמד של "אילן". ברוח שיטתו של בעל "תפארת ישראל" ניתן ליישב סתירה, לכאורה, בדברי רע"ב. במשנה בכלאים קבע שלצמר גפן יש מעמד של אילן ואילו במסכת שבת (פ"ב מ"ג) כתב: "אלא פשתן - דאקרי עץ כדכתיב (יהושע ב) ותטמנם בפשתי העץ, ואפילו הכי מדליקין בפתילה שעושין ממנו. וקנבוס וצמר גפן לאו יוצאין מן העץ נינהו, אלא מיני זרע הן הילכך מדליקין בהן וכו'". כנראה שקיימת אבחנה בין הלכות הנוגעות לענין כלאים התלויות גם במראה הצמח הדומה במובנים מסויימים לאילן לבין מעמדו לעניין הדלקת נר.

השימוש ב"צמר גפן"

סיבי הכותנה בשמם "צמר גפן" נמנים בין מיני צמר נוספים המשמשים לטוויה (תוספתא, שבת, ליברמן, פ"ט הלכה ג'): "המוציא מצמר גפן וצמר כלך מצמר גמלים ומצמר ארנבים ומצמר חיה שבים ושאר כל הנטוים כולן מלא הסיט כפול הרי זה חייב וכו'". לכותנה אין דין שעטנז וניתן לטוות אותה הן עם צמר כבשים והן עם פשתן. מסיבה זו המשילו את הגרים לצמר גפן משום שהם יכולים לשאת אשה בין מהכשרות ובין מהפסולות: "אמר רבי יוסה: ההן גיורא מדמי לעמרא גופנא אין בעית למיתניה בעמרא שרי בכיתנא שרי" (ירושלמי, קידושין פ"ג סד טור ג /ה"ט).

ייתכן והעובדה שהתורה לא אסרה כותנה בשעטנז למרות דמיונה לפשתן (שניהם סיבים צמחיים) קשורה לכך שהיא הייתה בשימוש מצומצם יחסית, למטרות לבוש, בדומה לצמר בעלי חיים שאינם כבשים. אין בידי נתונים על היקף השימוש בכותנה לייצור אריגים בעת העתיקה אך אין ספק שאיכות אריגי כותנה נופל מאיכותם של אריגי פשתן. לסיבי הפשתן יש כמה יתרונות בהשוואה לסיבים ממקורות צמחיים אחרים כדוגמת הכותנה. יתרון חשוב הוא אורכם הגדול יחסית. סיבי צמר הגפן קצרים משום שהם אינם סיבי גבעול אלא סיבים המלווים את זרעי הפרי ומשמשים כאמצעי הפצה על ידי הרוח (ראו בתמונה 4). סיבים ארוכים קלים לטוויה ואינם נפרמים בקלות. חוט השזור מסיבים ארוכים חזק בהרבה ועמיד למתיחה (גם כאשר חומר הסיב איננו חזק) משום שסיביו חופפים זה לזה על פני קטע ארוך, ולכן קשורים זה לזה באופן הדוק, בניגוד לסיבים קצרים החופפים לאורך קטע קצר בלבד. חוטים השזורים מסיבים קצרים ניכרים במראה "פרום" המזכיר צמר. איכותם המיוחדת של חוטי הפשתן היוותה סיבה לכך שרק לגביהם הייתה מחלוקת חכמים אם ניתן להשתמש בהם לתפירת ספר תורה ("שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה").

בנוסף לשימוש הנפוץ ב"צמר גפן" כחומר גלם לתעשיית הטקסטיל, שעליו עמדנו בשורות לעיל, יש לו שימושים רבים נוספים מאז העת העתיקה ועד ימינו. נפתח בשימוש ב"צמר גפן" למטרות רפואיות והיגיניות כמקובל גם בימינו: "יוצאה אשה ... במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנדתה וכו'". מפרש הרמב"ם: "ומוך - חתיכת צמר או צמר גפן וכיוצא בהן". מוסיף רע"ב: "במוך שבאזניה - שנותנת לבלוע ליחה של צואת האזן". "צמר גפן" גפן שימש כחומר אריזה מבודד של תרופה לזיבה כמתואר בסוגייתנו. את האפר המתקבל משריפת "חרנוגא דהיגתא רומיתא" יש לאחסן בקיץ בבלאי בגדי פשתן ואילו בחורף יש להניחם ב"צמר גפן" (רש"י מפרש כאן: "דעמר גופנא - קוטו"ן"). ייתכן וההבדל בשיטת האיחסון קשור לעובדה שהפשתן אוורירי יותר ופחות מחמם בהשוואה לצמר גפן.

סיבי הכותנה שימשו להכנת פתילות להדלקת נר. לדעת רע"ב (שבת, פ"ב מ"ג) ניתן להשתמש בצמר גפן לצורך הדלקת נרות שבת: "אלא פשתן - דאקרי עץ כדכתיב ותטמנם בפשתי העץ, ואפ"ה מדליקין בפתילה שעושין ממנו. וקנבוס וצמר גפן לאו יוצאין מן העץ נינהו, אלא מיני זרע הן הילכך מדליקין בהן וכו'". רב האי גאון "שערי תשובה" ר"מ. בסיבים אלו השתמשו להכנת נייר כבר בתקופת הגאונים. במחזור ויטרי (הוצאת ברלין עמ' 532) בפירוש המשנה באבות "הלמד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש וכו'" מובא: "ובתשובות הגאונים מצאתי הוא אותו שעושין מן צמר גפן שנקרא קיטון ב'. שכורכין בו שירים הבאים מארץ ישמעאל. ועודנו חדש. הדיו נדבקת בו ועומדת ימים רבים כתיבתו וקורין אותה קאנד". נייר כותנה שימש גם לכיסוי כלים וכך אנו מוצאים במשנה בכלים (פ"י מ"ד): "הכדור והפקעת של גמי שנתנן על פי החבית אם מירח מן הצדדין לא הציל עד שימרח מלמעלן ומלמטן. וכן במטלית של בגד היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה אם מירח מן הצדדין הציל". מפרש הר"ש: "החמת עשויה מעור הדג או מן הנייר ולא מקבלי טומאה דנייר הוא של עשבים קלף שעושין מקוטי"ן בלע"ז".

מוצר לווי של צמר הגפן הוא השמן המופק מזרעיו. אחד מהזיהויים המובאים בגמרא (שבת, כא ע"א) ל"שמן קיק" הוא "משחא דקאזא". גאוני בבל פירשו: "משחא דקאזא – שמן של גרעיני צמר גפנים". בעקבות פירוש זה צעד מוצר לווי של צמר הגפן הוא השמן המופק מזרעיו. אחד מהזיהויים המובאים בגמרא (שבת, כא ע"א) ל"שמן קיק" הוא "משחא דקאזא". גאוני בבל פירשו: "משחא דקאזא – שמן של גרעיני צמר גפנים". בעקבות פירוש זה צעד רש"י וכתב: "משחא דקאזא - שמן שעושין מגרעיני צמר גפן, שקורין קוטו"ן". באופן דומה פירש רע"ב: "ולא בשמן קיק - שמן היוצא מגרעינים שבתוך הצמר גפן שקורין קוטו"ן. ויש מפרשים קיקיון דיונה והוא עשב שעליו גדולים ונקרא בערבי כרו"ע, והשמן היוצא ממנו עב ביותר" (שבת, פ"כ מ"א). קזא או קוזא בסורית ובטורקית מובנם הלקטי הפרי של צמר הגפן. הזרעים בהלקט קשורים לסיבי צמר הגפן והפרדתם לפני הפקת השמן נקראת "ניפוט". פועל זה מופיע בגמרא בשבת (עג ע"ב): "תנא: הדש והמנפץ והמנפט - כולן מלאכה אחת הן". מפרש רש"י: "והמנפט - צמר גפן בקשת כדרך האומנין, וצמר גפן גידולי קרקע הוא, להכי קרי ניפוט דיליה תולדה דדש, שמפרק גרעינין ממנו, ולא קרי ליה תולדת מנפץ דצמר".


תמונה 1. כותנה - עלים צילם: איתמר מנדל		תמונה 2. גפן - עלים


תמונה 3. שדה כותנה ליד אופקים		תמונה 4. הלקטים בשלים של צמר גפן - כותנה

(1) ז. עמר הציע מסלול דומה למעבר השמות עם כמה הבדלים. לדעתו השם כרפס נגזר מ – Karpasamu בשפה ההודית וטלוגו שהיא אחת מהשפות הדראווידיות. משם הועבר לפרסית והתגלגל לשם "כרסף" אחד מהשמות הערביים של הכותנה בימי הביניים.
(2) זיהוי זה מקובל כמעט על כל החוקרים המודרניים אולם קיימים גם זיהויים נוספים. הפשיטתא מתרגם "כובא" שהוא כנראה מין כסף. בתרגום המיוחס לרס"ג אנו מוצאים "חריר" כלומר משי. כמה מפרשני ימי הביניים סברו שמדובר במין צבע.
(3) צמר הגפן נקרא בערבית קוטן (בשם זה הוא מופיע בדברי הגאונים והראשונים) וממנה עבר לאנגלית cotton ולצרפתית cotton. ברור שלא קיימת זהות בין הכותנה וצמר הגפן שהרי בסוגייתנו אנו מוצאים את שמות אלו זה בצד זה: "... וליסבה בשחקי דכיתנא (פשתן) בקייטא, ובשחקי דעמר גופנא (צמר גפן) בסיתוא. בנוסף לכך אין לזהות עם צמר הגפן את פשתי העץ שבותכם הסתירה רחב את המרגלים משום שבתקופה המקראית הקדומה לא גידלו בארץ את צמר הגפן.
(4) בנוסח המופיע בפרויקט השו"ת (גירסה 22) נכתב "לפי שהוא לדעתו ממיני זרעים".
(5) במלאכת שלמה (שם) מובאת גרסה שונה ועל פיה המשנה דנה בזריעה בסמוך לכותנה ולא בזריעת כותנה ליד גפן. על פי גישה זו האיסור קשור לדמיון הכותנה לגפן אך מאחר ואין היא גפן ממש אין היא מקדשת את הזרעים שלידה.
(6) בגרמנית בת זמננו נקראת הכותנה Baumwollfaser
(7) מפי איתמר מנדל מנהל גד"ש הר חברון שמעתי שיש שאינם עוקרים את השיחים בשנה שלפני שמיטה על מנת לקבל יבול נוסף.

מקורות עיקריים:

ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 163).
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה, עמ' 137.
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 285 - 287).

לעיון נוסף:

Karpas: What is it?

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים