מעל גבי חברתה
בבא קמא כ ע"א
"אמר אילפא: בהמה ברשות הרבים, ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה - חייבת; מאי טעמא? גבי חברתה כחצר הניזק דמי".
טעם הגמרא אינו משום שגבי חברתה נחשב למשונה, אלא משום שגבי חברתה נחשב לחצר הניזק.
דינו של אילפא עוסק בסתם רשות הרבים, ולא בצידי הרבים בלבד.
וקשה, הכיצד רשות הרבים הופך לרשות היחיד? והלא אמרו לענין קנין ד' אמות במסכת בבא מציעא דף י ע"ב: "רב ששת אמר: כי תקינו רבנן - בסמטא, דלא דחקי רבים, ברשות הרבים דקא דחקי רבים - לא תקינו רבנן. - והא בכל מקום קאמר? - כל מקום לאתויי צידי רשות הרבים", כלומר שרק צידי רשות הרבים יכולים ליהפך לרשות היחיד של מי שתפסם.
וכן אמרו במסכת כתובות דף פו ע"ב: "בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום, והלכה והניחתו בצידי רשות הרבים, מהו? ...איכא דאמרי, אמר ליה: מגורשת מדרב נחמן, וצידי רשות הרבים כאגם דמי. אדרבה, אינה מגורשת מדרב ושמואל, מאי לאו היינו רשות הרבים והיינו צידי רשות הרבים! לא, רשות הרבים לחוד, וצידי רשות הרבים לחוד", כלומר שרק צידי רשות הרבים הופכים לרשות היחיד של מי שתפסם והניח בהם את חפציו.
וכן אמרו על צידי רשות הרבים במסכת כתובות דף לא ע"ב: "לענין מיקנא - קני, מאי טעמא? דהא לא שכיחי רבים", כלומר שיכול אדם לזכות בדבר הבא לרשותו רק בצידי רשות הרבים שלא שכיחים שם אנשים רבים מדי.
אלא שכל הסיבה שאין אדם יכול לתפוס ברשות הרבים היא משום שברשות הרבים דחקי רבים, ואין לו רשות למנוע מהם את זכות המעבר. ואולם אין לרבים זכות לעבור במקום שהוא עצמו או בהמתו עומדים שם, כי גם לו כמו לאחרים שמורה זכות המעבר. לכן מקום מעמדו ומקום מעמד בהמתו נחשבים לרשות הניזק, ואינם כד' אמות או מקום הנחת חפציו.
