הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ולימא רב... הלכה כ.."
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא קמא יח ע"ב
גופא, בעי רבא: יש העדאה לצרורות, או אין העדאה לצרורות?
לקרן מדמינן ליה, או דלמא תולדה דרגל הוא?
ת"ש: הידוס אינו מועד, ויש אומרים: הרי זה מועד;
הידוס ס"ד? אלא הידוס והתיז;
מאי לאו כגון דעבד תלתא זימני,
ובהא קמיפלגי,
מר סבר: יש העדאה,
ומר סבר: אין העדאה!
לא, בחד זימנא,
ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי.
ת"ש: בהמה שהטילה גללים לעיסה -
רב יהודה אומר: משלם נזק שלם,
ורבי אלעזר אומר: חצי נזק;
מאי לאו כגון דעבד תלתא זימני,
ובהא קמיפלגי,
מר סבר: יש העדאה,
ומר סבר: אין העדאה!
לא, בחד זימנא,
ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי.
והא משונה הוא!
דדחיק ליה עלמא.
ולימא רב יהודה הלכה כסומכוס,
ולימא רבי אלעזר הלכה כרבנן!
גללים אצטריכא ליה,
ס"ד אמינא הואיל ובתר גופיה גרירין כגופיה דמי, קמ"ל.
תא שמע, דתני רמי בר יחזקאל: תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו - משלם נזק שלם,
ואמר רב יוסף, אמרי בי רב: סוס שצנף, וחמור שנער, ושיבר את הכלים - משלם חצי נזק;
1.
הגמרא הביאה "תא שמע" עם מחלוקת בין רב יהודה [או: רבי יהודה] ורבי אלעזר.
2.
אחד מהם סובר כסומכוס ואחד מהם סובר כ"רבנן" [ה"תנא קמא" שחולק על סומכוס בברייתא בדף הקודם].
3.
הגמרא מקשה שרב יהודה יאמר במפורש הלכה כסומכוס ורבי אלעזר יאמר הלכה כרבנן.
3.1
שאלת הגמרא מבוססת על ההנחה שכאשר נחלקו אמוראים כמי לפסוק במחלוקת תנאים אזי עליהם לציין כמי הם פוסקים [בנוסח: "הלכה כפלוני"] ולא להסתפק רק בפסיקת תוכן ההלכה.
4.
והגמרא מיישבת את השאלה מבחינת תוכן סוגייתנו.
5.
רש"י מסכת בבא קמא דף יח עמוד ב:
דדחיק לה עלמא - שעומדת במקום צר ואין לה מקום לזוז משם ובשלא להנאתה עסקינן כגון במשלשלת דאי להנאתה תולדה דשן היא ונראה בעיני דכל גללים להנאתה הוא ואפ"ה לאו תולדה דשן נינהו דשן הזיקא דגופה הוא והני צרורות נינהו והא דאמרינן בפ"ק /בבא קמא דף ג) טנפה פירות להנאתה הוי תולדה דשן היינו כגון שנתגלגלה עליהן כדרך סוסים וחמורים שקורים בולטר וכן עיקר
ואי קשיא דר"א אדר' אלעזר דלעיל אמר נזק שלם בצרורות גבי כלב שנטל חררה והכא תני ח"נ
בעל כורחיה ההיא דלעיל מוקמי' כדאוקימנא ברישא כדשני בגחלת
ובפלוגתא דרבי טרפון ורבנן ובמקום גחלת ולא בשאר הגדיש
והא דשני רבא בין ר"א בין רבנן כסומכוס סבירי להו דחויי הוא דקא מדחי מפי מורי
הוא מתייחס לסתירה בין שני דינים של רבי אלעזר - בשתי ברייתות בסוגייתנו, ומנסה ליישבם.
5.1
הסבר של רש"י עצמו - הסבר עקרוני:
ובעיני נראה בהך מילתא בהמה שהטילה גללים אמוראי נינהו ורב יהודה גרסינן ור"א היינו ר"א בן פדת
ולא תקשי דר"א אדרבי אלעזר
ונראין הדברים דהא פרכינן ולימא רב יהודה הלכה כסומכוס ור"א הלכה כרבנן ואי תנאי נינהו היכי פרכינן הכי הא אין דרך תנאים לחלוק בלשון זה
ועוד דלעיל גבי הידוס מועד אמאי לא פרכינן הכי.
המחלוקת המובאת בסוגייתנו ב"תא שמע" היא בין שני אמוראים: בין רב יהודה [ולא התנא רבי יהודה] ובין האמורא רבי אלעזר בן פדת [ולא מדובר בתנא רבי אלעזר בן שמוע].
והגירסא ב"תא שמע" היא "רב יהודה" ולא "רבי יהודה". לגבי רבי אלעזר הרי שגם האמורא רבי אלעזר נקרא "רבי אלעזר" ולא "רב אלעזר".
5.2
ורש"י מוכיח כדבריו משאלת הגמרא - לעיל בסעיף 3 - שאלה שמתאימה לשאול רק על אמורא ולא על תנא.
6.
דברי רש"י מובאים גם:
גופי הלכות פרק כב - כללי אות ת' כלל תקנא:
תנאים כשחולקים זה עם זה הוא אליבא דנפשייהו,
אבל אין דרך לומר מר הלכה כפלוני ומר לומר הלכה כפלוני תנא, רש"י ז"ל פ"ק דבב"ק (בבא קמא דף יח ע"ב ד"ה דדחיק),
אבל הרא"ה ז"ל בפ' ד' וה' פירש כרבותיו של רש"י ז"ל והכי פירש כיון דבפלוגתא דסומכוס ורבנן פליגי, אמאי איפליגו בגללים, הוה ליה לאפלוגי בשאר צרורות דעלמא, ובפלוגתייהו דסומכוס ורבנן ריש פרק (ארבעה וחמשה) [כיצד הרגל].
6.1
לפי הנ"ל יוצא שה"תא שמע" בסוגייתנו איננו פתיחה לציטוט ברייתא אלא פתיחה למחלוקת אמוראים, כאילו היה מנוסח: "תא שמע איתמר..."
6.2
מתוך שו"ת הריב"ש סימן שעה:
דבכל דוכתא דאמרי': תני רבי פלוני; ואף על פי שהוא אמורא, ברייתא היא, אלא שהוא הי' מקובל בה, והיה שונה אותה, ועל כן נקראת על שמו.
ולא כמו שחשב כבודך: דתני רמי בר יחזקאל; הוא כמו: אמר רמי בר יחזקאל. והיה לו לומר: הלכה כסומכו'. כי זה אינו, אלא ברייתא היא.
הוא אומר שלגבי המקור האחרון - לעיל בקטע הגמרא המצוטט - אם רמי בר יחזקאל שהוא אמורא הוא זה שאמר את תוכן הדברים אזי הגמרא היתה צריכה להקשות עליו "ולימא הלכה כסומכוס", אלא יש לומר שמדובר באמורא רמי בר יחזקאל שמצטט ברייתא, [וכך היא המשמעות תמיד של הביטוי "תני רב..."] ומתאים לעיקרון שבדברי רש"י לעיל בסעיף 5.1.
תוספת:
מההסבר הראשון של רש"י משמע שגם תנאים מאוחרים שחולקים במחלוקת של תנאים קודמים היה ראוי שינסחו את ההלכה: "אמר רבי... הלכה כרבי..." ולא לנסח את תוכן ההלכה עצמה.
7.
לגבי העיקרון שבשאלה בסעיף 3:
ראה מה שכתבנו על מסכת מגילה דף לא:
בגמרא:
במשנה
...
בשני ובחמישי, בשבת במנחה - קורין כסדרן, ואין עולים להם מן החשבון, שנאמר: +ויקרא כ"ג+ וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל, - מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו.
...
תנו רבנן: מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם קורין במנחה, במנחה - שם קורין בשני, בשני - שם קורין בחמישי, בחמישי - שם קורין לשבת הבאה, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: מקום שמפסיקין בשבת שחרית - שם קורין במנחה, ובשני ובחמישי ולשבת הבאה.
אמר רבי זירא: הלכה, מקום שמפסיקין בשבת שחרית - שם קורין במנחה ובשני ובחמישי ולשבת הבאה. - ולימא: הלכה כרבי יהודה!
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לב עמוד א
משום דאפכי להו.
תנו רבנן: פותח ורואה, גולל ומברך, וחוזר ופותח וקורא, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: פותח ורואה ומברך וקורא.
מאי טעמא דרבי מאיר - כדעולא, דאמר עולא: מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן - כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה, הכא נמי - כדי שלא יאמרו ברכות כתובין בתורה.
ורבי יהודה: תרגום איכא למיטעי, ברכות - ליכא למיטעי.
אמר רבי זירא אמר רב מתנה: הלכה, פותח ורואה ומברך וקורא. -
ולימא הלכה כרבי יהודה! - משום דאפכי להו. אמר רבי זירא אמר רב מתנה: הלוחות והבימות אין בהן משום קדושה.
מבנה הסוגיה:
1.
... בשני ובחמישי, בשבת במנחה - קורין כסדרן, ואין עולים להם מן החשבון, שנאמר: +ויקרא כ"ג+ וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל, - מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו.
המשנה פותחת ב"שני" למרות שמתחילים לקרוא בפרשה הבאה כבר מ"מנחה" של השבת הקודמת. אלא, שהתקנה של "שני" ו"חמישי" קדמה כבר ממשה רבנו.
1.1
הביטוי "ואין עולין להם מן החשבון" מלמד שבשבת הבאה מתחילים מתחילת הפרשה ולא ממשיכים היכן שסיימו ביום חמישי שלפניה.
ואילו הביטוי "קורין כסדרן" יכול להתפרש כאחת משתי הדיעות בברייתא שמובאת בהמשך.
2.
מובאת ברייתא:
... תנו רבנן: מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם קורין במנחה, במנחה - שם קורין בשני, בשני - שם קורין בחמישי, בחמישי - שם קורין לשבת הבאה, דברי רבי מאיר.
לפי רבי מאיר בשבת במנחה קורין מתחילת הפרשה החדשה [שיקראו בשבת הבאה], וביום שני יקראו ממקום שסיימו בשבת במנחה, וביום חמישי יתחילו ממקום שסיימו ביום שני, ובשבת הבאה בשחרית יתחילו ממקום שסיימו ביום חמישי. זאת אומרת, שבשבת הבאה לא מתחילים מתחילת הפרשה!
2.1
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה אומר: מקום שמפסיקין בשבת שחרית - שם קורין במנחה, ובשני ובחמישי ולשבת הבאה.
רבי יהודה סובר שבכל קריאה - בשבת במנחה, ביום שני וביום חמישי קוראים את אותו קטע ובשבת בשחרית אחר כך קוראים את כל הפרשה של אותה שבת [כנהוג היום].
3.
פסק הלכה:
אמר רבי זירא: הלכה, מקום שמפסיקין בשבת שחרית - שם קורין במנחה ובשני ובחמישי ולשבת הבאה. -
רבי זירא פוסק כרבי יהודה בברייתא, והוא מצטט במפורש את דינו של רבי יהודה.
3.1
הכלל הוא שהלכה כרבי יהודה נגד רבי מאיר [גם במשנה וגם בברייתא - כך בפשטות], אם כך מדוע רבי זירא צריך לפסוק במפורש כדברי רבי יהודה [בהנחה שרבי זירא הכיר את הכלל שבמסכת עירובין דף מו].
3.2
לכאורה ניתן היה לומר שרבי זירא לא הכיר את דברי התנאים עצמם והכיר רק את הנושא שדנו בו, ולכן הוא הכריע לפי הבנתו!
3.3
הפרשנים דנים בשאלה מדוע הגמרא לא מעירה על משנתנו - שהיא "סתם משנה" - שבפשטות היא נראית כדעת רבי יהודה.
ראה ב"מתיבתא", הערה א [בדף לב עמוד א], שמעירים שיתכן שהמשנה היא דיעה שלישית נוספת לשתי הדיעות שבברייתא, שמצד אחד בכל יום ממשיכים מהמקום שפסק ביום הקודם שקראו בתורה, אבל בשבת בכל מקרה מתחילים לקרוא מתחילת פרשת השבוע ולא רק מסוף המקום שסיימו לקרוא ביום חמישי.
4.
ולימא: הלכה כרבי יהודה!
הגמרא מקשה: מדוע רבי זירא מצטט במפורש את תוכן ההלכה ולא מסתפק [קצר יותר] בניסוח של "הלכה כרבי יהודה".
מהגמרא משמע שהיא לא מקבלת את ההסבר לעיל בסעיף 3.2
5.
הגמרא מיישבת:
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לב עמוד א
משום דאפכי להו.
רבי זירא ידע שיש מסורת נוספת ששמות החכמים בברייתא הם "הפוכים", לכן, לא מספיק היה לומר "הלכה כרבי יהודה" כי לא היה לו ברור מה אמר רבי יהודה. מתאים קצת לדברינו בסעיף 3.2
5.1
אלא שיש להעיר: האם רבי זירא בא לאמת את המסורת - של הברייתא - כבסוגייתנו, וממילא רבי זירא פוסק כרבי יהודה נגד רבי מאיר - ולפי הכלל שהבאנו בסעיף 3.1
או אולי רבי זירא באמת פסק בסוגיה כפי הבנתו בתוכן הדברים בלי קשר מה אמר רבי יהודה ומה אמר רבי מאיר [כי באמת הוא לא ידע איזו מסורת נכונה יותר!]
6.
בסוגיה הבאה יש לכאורה אותה "בעיה" במהלך הסוגיה - כלעיל:
תנו רבנן: פותח ורואה, גולל ומברך, וחוזר ופותח וקורא, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: פותח ורואה ומברך וקורא.
מחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה.
6.1
מאי טעמא דרבי מאיר - כדעולא, דאמר עולא: מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן - כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה, הכא נמי - כדי שלא יאמרו ברכות כתובין בתורה.
ורבי יהודה: תרגום איכא למיטעי, ברכות - ליכא למיטעי.
הגמרא מנמקת את כל אחת מהשיטות.
7.
גם כאן - כבסוגיה לעיל - רבי זירא פוסק כרבי יהודה, אבל הוא לא מזכיר את שמו אלא הוא פוסק את תוכן ההלכה!
אמר רבי זירא אמר רב מתנה: הלכה, פותח ורואה ומברך וקורא. -
8.
ולימא הלכה כרבי יהודה! - משום דאפכי להו.
גם כאן הגמרא מקשה ומיישבת כבסוגיה הקודמת - לעיל.
9.
אלא שבסוגיה השניה - לעיל - הגמרא מנמקת כל אחת מהשיטות, ולכן ניתן לומר, שכנראה "עורך הגמרא" [אם הוא זה שהביא את הנימוקים] קובע שאין להכריע על פי כללי הפסיקה בין רבי יהודה ורבי מאיר, לכן רבי זירא פסק את התוכן עצמו ולא פירש "הלכה כרבי יהודה". אולם לא משמע כך מנוסח הגמרא שזהה לניסוח בסוגיה הראשונה לעיל.
10.
היוצא מסוגייתנו: עדיף לנסח פסיקה כאחת השיטות בלשון של: "הלכה כרבי..." ולא לומר את תוכן פסק ההלכה עצמו!
11.
אני ממשיך את המיספור - לפי סוגייתנו:
12.
ראה מה שכתבתי על מסכת מנחות דף ל:
בגמרא:
הטועה בשם - גורר את מה שכתב ותולה את מה שגרר וכותב את השם על מקום הגרר, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר: אף תולין את השם; רבי יצחק אומר: אף מוחק וכותב; ר"ש שזורי אומר: כל השם כולו תולין, מקצתו אין תולין; ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"מ: אין כותבין את השם לא על מקום הגרר ולא על מקום המחק ואין תולין אותו, כיצד עושה? מסלק את היריעה כולה וגונזה.
איתמר: רב חננאל אמר רב, הלכה: תולין את השם; רבה בר בר חנה א"ר יצחק בר שמואל, הלכה: מוחק וכותב.
ולימא מר הלכה כמר, ומר הלכה כמר! משום דאפכי להו.
13.
מגמרא זו יוצאת מסקנה חשובה ומעניינת, שכאשר חכם פוסק במחלוקת תנאים עליו לומר "הלכה כ... אותו חכם" ולהזכיר את שמו. ובסוגייתנו – אומרת הגמרא – שהאמוראים נחלקו בפסיקה וכל אחד מהם קבע את ההלכה באופן שונה מבלי להזכיר את שם אומרה, אלא האמורא עצמו הזכיר את ההלכה עצמה. מסבירה הגמרא, שבסוגייתנו היה הכרח לומר כך מפני שלא היה ברור לאמוראים מה אמר כל תנא ולכן האמוראים הפוסקים היו חייבים לצטט בהכרעתם את לשון ההלכה עצמה.
14.
אומר תוספות מסכת מנחות דף ל עמוד ב
ולימא מר הלכה כמר - בפרק כל הגט (גיטין דף כח.) ובסוף מגילה דף לא:) בתרי דוכתי ובקידושין פ' האומר (דף נט:) פריך כי האי גוונא וצריך ליתן טעם בשאר דוכתי דלא פריך, מ"ר.
תוס' שואל: הרי לפעמים בש"ס יש, שאמורא אומר הלכה ומפרט אותה ולא מזכיר את שם התנא שכך פסק, ולא אמר "הלכה כרבי..."
כלומר, לפי תוס' אין בדבר זה כלל קבוע.
15.
ובמקור הבא מיישב את קושיית תוס'.
באר שבע מסכת כריתות דף ב עמוד ב
בסוף דבריו הוא כותב באופן עקרוני:
"... ובכל דוכתי דמצי לשנויי כדשני במקום אחר קושיא זו בעצמה או כי האי גוונא, אז יש לנו לומר דלא חש להקשות בכל מקום, מפני דסמיך אמה שהקשה ותירץ כך במקום אחר, כמו שכתבו התוס' בהדיא בפרק קמא דבבא בתרא דף יב, א ד"ה אטו) גבי חכם אטו לאו נביא הוא, וז"ל וא"ת בפרק בן סורר (סנהדרין דף עה, א) דקאמר משחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה, תקשה ליה נמי אטו קודם משנחרב לא הוה להו טעם ביאה לעוברי עבירה, הא מפיק ליה מדכתיב (משלי ט, יז) מים גנובים ימתקו כדפריך הכא. וי"ל דאיכא לשנויי התם כדמשני הכא ניטל טעם ביאה ומעוברי עבירה לא ניטלה, ולא חש להקשות בכל מקום, ע"כ. [עי' גיטין דף עב, א תוס' ד"ה ומשום].
וכן כתבו בהדיא בפרק בתרא דיומא דף פ, א ד"ה משיעורא), וז"ל משיעורא לא פריך דסמיך משינויא דשני התם בסוכה דף ה, ב). וכן כתבו בסוף פרק תמיד נשחט (פסחים דף סה, ב ד"ה אטו) גבי אטו במגס גופיה מקטר כו', ובזה מתורץ הכל ותו לא מידי:
כוונתו לומר, שבכל מקום שהגמרא לא שואלת "ולימא מר הלכה כ..." ניתן לתרץ שהאמורא לא ידע בבירור איזה תנא אמר את הדין, ולכן האמורא ציטט את הדין בפירוש.
16.
אולם נראה לי שתוספות עצמם לא מקבלים הסבר זה.
17.
משמע ממנו דבר מעניין: "עורך הגמרא" ["סידור הגמרא"] לא חזר על קושיות ותרוצים שכבר נידונו בסוגיה אחרת [ומדוע לא אמר שכל "עורך הגמרא" ציטט מה שהיה בפועל בבית המדרש, והוא עצמו לא התערב ולא שינה...]
עד כאן ממסכת מנחות דף ל ושייך לסוגייתנו - מסכת מגילה דף לא ומסכת מגילה דף לב.
--------------
עד כאן הבאתי לצורך סוגייתנו - מסכת בבא קמא דף יח.
