הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הכרעה כלשון אחרון
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא קמא טז ע"א
ולא לרבוץ. אמר רבי אלעזר: לא שנו אלא פכין גדולים,
אבל פכין קטנים אורחיה הוא.
לימא מסייע ליה: הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים!
דלמא מן הצד.
איכא דאמרי: א"ר אלעזר, לא תימא: פכין גדולים הוא דלאו אורחיה, אבל פכין קטנים אורחיה הוא,
אלא אפילו פכין קטנים נמי לאו אורחיה הוא.
מיתיבי: ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים!
אמר רבי אלעזר: דלמא מן הצד.
איכא דרמי לה מירמא,
תנן: ולא לרבוץ,
והתניא: ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים!
אמר רבי אלעזר, לא קשיא: כאן בפכין גדולים, כאן בפכין קטנים.
1.
בפשטות יש 3 שיטות בגמרא לגבי נזק רביצה על פכין קטנים וגדולים, אם זהו נזק קרן ["משונה"] או נזק רגל - דרך הילוכה.
2.
לפי הלשון הראשון והשלישי הדין הוא:
פכין קטנים - נזק רגל - משלם נזק שלם ברשות הניזק.
פכין גדולים - נזק קרן - משלם חצי נזק ברשות הרבים.
לפי הלשון האמצעי - גם פכין קטנים - נזק קרן ["משונה"].
3.
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק א הלכה ה:
חמשה מעשים תמים יש בבהמה ואם הועדה לאחד מהן נעשית מועדת לאותו מעשה, ואלו הן: הבהמה אינה מועדת מתחילתה לא ליגח ולא ליגוף ולא לישוך ולא לרבוץ על כלים גדולים ולא לבעוט,
ואם הועדה לאחד מהן הרי זו מועדת לו,
אבל השן מועדת מתחילתה לאכול את הראוי לה,
והרגל מועדת מתחילתה לשבר כדרך הילוכה,
והבהמה מועדת מתחילתה לרבוץ על פכין קטנים וכיוצא בהם ולמעך אותן.
הרמב"ם פוסק כלשון הראשון וכלשון האחרון [=השלישי]. אין הבדל בין שתיהן לגבי הדין.
4.
לפני עיון בפרשני הרמב"ם נעיין:
רא"ש מסכת בבא קמא פרק א סימן כא:
כא [בבא קמא דף טז ע"א] ולא לרבוץ אר"א לא שנו אלא פכין גדולים וכו'
רב אלפס ז"ל לא הביא כל הני תלת לישני דר"א משום דמשמע ליה דברייתא ומתניתין כצורתן וכפשטן
דמתני' קתני סתמא ולא לרבוץ ולא מפלגא בין פכין גדולים לקטנים
וברייתא קתני ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים סתמא ולא מפלגא בין קטנים לגדולים
הלכך מתני' איירי ברובצת עליהם ובין גדולים ובין קטנים לאו אורחיה הוא
וברייתא איירי בדרך הילוכה מן הצד ובין גדולים ובין קטנים אורחיה הוא זה והיינו כלישנא מציעא דר"א
הוא מסביר שהרי"ף פוסק כלשון האמצעי, שאין הבחנה בין פכין קטנים לפכין גדולים.
4.1
ומדוע הרי"ף פוסק כלשון אמצעי? הרי בדרך כלל פוסקים או כלשון ראשון או כלשון אחרון:
והוא לישנא בתראה דלישנא קמא ובתרא חדא סגנון דבתרוייהו מפליג ר"א בין גדולים לקטנים
כיון שהלשון השלישי למעשה זהה ללשון הראשון מצד הדין יוצא שהלשון האמצעי בסוגייתנו הוא למעשה הלשון השני שהוא הלשון האחרון ביחס ללשון הראשון [והלשון השלישי לא "נחשב" כי הוא זהה מבחינת הדין ללשון הראשון],
וממילא יוצא, שהרי"ף פוסק כלשון אחרון-לישנא בתרא.
4.2
אלא בלישנא בתרא אמרה למלתיה ארומיא דברייתא אמתני' ולישנא מציעא בתראה הוא ופליג אתרוייהו ועיקר הוא*:
לפי הנ"ל הוא מדגיש שהלשון האמצעי הוא "בתראה"=לשון אחרון והוא העיקר.
5.
הרמב"ם לעיל - סעיף 3 - פוסק כלשון ראשון וכלשון אחרון - ולא כרי"ף.
6.
לחם משנה הלכות נזקי ממון פרק א הלכה ה:
... וכיון דבלישנא בתרא קאמר כלישנא קמא פסק רבינו הכי
... נמצא לפי זה דהגירסא לרבינו ולהרי"ף אחד הוא אלא דפליגי הי מיקרי לישנא בתרא למפסק כוותיה ואין אנו צריכים לע"ד בזה למ"ש הרב בעל כ"מ דיש חלוף גרסאות בין רבינו והרי"ף
מדבריו משמע שהרמב"ם סובר שהלכה כלישנא בתרא [למרות שהיא זהה ללשון ראשון].
7.
מכל הדיון הנ"ל יוצא שכנראה גם הרי"ף וגם הרמב"ם מכריעים בש"ס באופן עקרוני כלשון אחרון.
