גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תרצ"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף צ עמוד ב
'אין מוציאין פירות מארץ ישראל' - הכללים בזה (א)
תנו רבנן, אין מוציאין פירות מארץ ישראל דברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות, רבי יהודה בן בתירא מתיר ביינות... וכשם שאין מוציאין מארץ לחו"ל כך אין מוציאין מארץ ישראל לסוריא וכו' (דף צ ע"ב), וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' רלא סכ"ו): "אין מוציאין פירות שיש בהן חיי נפש מארץ ישראל לחו"ל או לסוריא, ולא מרשות מלך זה לרשות מלך אחר בארץ ישראל".
בספר 'שערי צדק' לבעל ה'חכמת אדם' (שער משפטי הארץ פי"א סי"ג) כתב: "אין מוציאין כל מיני פירות מאר"י חוץ לגבולותיה, אפילו באותו מלכות (כלומר, כשהמקום שאליו מוציאין את הפירות הוא באותה מלכות של אר"י), ואפילו במקום דשכיחי (-גם אם שכיח באותו מקום פירות אלו, ואין לחוש שימשיכו להוציא פירות אלו מאר"י, גם כן אסור להוציא), לפי שרוב הדרים שם הם עניים בכדי שלא יתיקר השאר. ונראה לי דמיני תבלין מותר, ועוד נ"ל דדבר מועט מותר, דבזה לא יתייקר השאר".
ואמנם כבר כתב כן הרמב"ם (הל' מכירה פי"ד ה"ז): "במה דברים אמורים בפירות שיש בהן חיי נפש, אבל התבלין כגון כמון ופלפלין מותר לאצור אותן באר"י ולהוציא אותן ממקום למקום...", ומקור הדבר הוא מלשון הגמרא: "אין מוציאין פירות מארץ ישראל דברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות", ואילו בתבלין לא תלוי חיי הנפש.
ולגבי מה שכתב החכ"א להתיר בדבר מועט, מצינו מחלוקת בזה. הגאון רבי ישראל משקלוב זצ"ל, שגם כן היה מבית מדרשו של הגר"א זצ"ל, כתב בספרו 'פאת השולחן' (בית ישראל פ"ה סקנ"ו) לאיסור, והוכחה לכך מדלא חילקו בגמרא בין רב למעט. מאידך יש להביא מה שכתב ה'אמרי נועם' (מועדים, שו"ת בסופו סי' ב) להיתר. [אמנם, יתכן שיש חילוק ביניהם, כי האמרי נועם התיר דבר מועט רק כשלא מוציאים את הפירות למטרת סחורה, ואילו החכ"א נראה שלא חילק בדבר], ונעתיק את דבריו במילואם בגלל דברים יסודיים שיש ללמוד מהם בדינים הללו.
וזו לשונו: "על דבר שאלתו, על המנהג ששולחין מאר"י לכאן יינות ושמנים למתנה, הלא מבואר בברייתא ב"ב דף צ ע"ב דשמן זית לכו"ע אסור, וכן נפסק בשו"ע חו"מ סי' רלא... הנה ראינו כל גדולי הדור וצדיקים נהגו בזה, ובוודאי יש להם על מה שיסמוכו, כי העיקר בזה אינו מחמת שבח אר"י, דגם בארץ ישראל גופא אסור ממלך אחד למלך אחר, רק עיקר הטעם הוא מחמת יוקר השער, והנה לפי המבואר בטושו"ע [חו"מ] סי' רלא... דזה דווקא [כלומר, הדינים שקבעו חז"ל שלא יתייקר השער, לא נאמרו כי אם] במקום שיש בי"ד וכולם יצייתו לדברי הבי"ד, אבל במקום שיש פריצי הדור או עכו"ם והם יעשו מסחר בזה, א"כ מה יועיל מה שיהיה נאסר לישראל, על כן מותר, אם כן בנידון דידן - כיון דהרבה ישמעאלים סוחרים בשמנים למדינות חו"ל, בוודאי גם לישראל מותר לעשות סחורה".
"ואף אם באנו להחמיר לעשות סחורה, אבל מתנה מועטת וודאי דמותר, דלא שייך בזה יוקר השער, ויש להביא ראיה לדברינו, דלא שייך לאסור במתנה מועטת, דהלא לפי דברי הכסף משנה פי"ד מהל' מכירה (ה"ב), דלאו דווקא יינות ושמנים, רק כל פירות אר"י הראויים לאכילה הם באיסור להוציא מאר"י לחו"ל, אם כן איך נתן אליעזר עבד אברהם מגדנות לאחיה ולאמה (בראשית כד, נג), ופירש"י ז"ל שם, 'מיני פירות של ארץ ישראל', והלא לדברי הכס"מ כל הפירות המה בכלל האיסור, וכמו כן ביעקב אבינו ששלח מאר"י מנחה ליוסף מעט דבש בטנים ושקדים (שם מג, יא), ועיין במדרש רבה פרשת מקץ (צא, יא) ששלח לו חמר שהוא יין, גם איגורי שהוא זיתים, גם שמן הנעשה מבטנים ושקדים... אלא ודאי דדבר מועט למתנה בעלמא מותר".
"ואם להתעקש ולומר, דאז (-בימי האבות) לא היה להארץ דין אר"י, וגם כי לא היתה אז אר"י מרובה באוכלוסין, ולא שייך יוקר השער, אביא עוד ראיה נכונה, דהלא מצינו (מ"א י, יג) במלכת שבא 'והמלך שלמה נתן למלכת שבא את כל חפצה אשר שאלה מלבד אשר נתן לה כיד המלך שלמה', ופירש"י ז"ל 'מתנות ומגדנות המצויין כאן ואינם מצויין במקומה', והלא 'מגדנות' - הם פירות אר"י - כמו שפירש"י ז"ל בפר' חיי שרה (שם), ואין לומר דנתן לה מעט שתאכל בירושלים ולא להוליכה לביתה, דפשטא דקרא לא משמע כן, ובפרט שפירשו שם (עי' רד"ק ומצודות דוד שם) שנתן בנדיבות רב כיד המלך... ומכל הני ראיות נראה ברור דבמתנה מועטת בעלמא ולא לסחורה אין חשש כלל, ומנהג ישראל תורה הוא, ומה גם שהוא דבר שהשכל מחייב דבכגון זה לא שייך יוקר השער, ופוק חזי מאי עמא דבר".
היוצא מדבריו, שאם ממילא אין פיקוח על הוצאת פירות מן הארץ לחו"ל אין איסור להוציא פירות מא"י לחו"ל - גם למטרת סחורה, ואם רוצים להחמיר בזה - יש להקל לכתחילה להוציא פירות מועטים - כשהמטרה היא לצורך מתנה, דמותר אז לכתחילה ללא שום חשש ופקפוק.
בענין הוכחתו מאליעזר עבד אברהם שהוציא פירות אר"י לחו"ל, מה נאה להביא דברי החתם סופר ב'תורת משה' על הפסוקים בפרשת חיי שרה (כד, נה-נו): "ויאמר אחיה ואמה תשב הנער אתנו ימים או עשור אחר תלך. ויאמר אלהם אל תאחרו אתי וה' הצליח דרכי שלחוני ואלכה לאדוני", וז"ל: "ושמעתי בשם הגאון מהר"ם בנעט זצ"ל, כיון שנתן להם מגדנות מפירות אר"י, שמע מינה שהוא מחזיק ארם וסוריה כמו אר"י, דאי לאו הכי אסור להוציא פירות אר"י לחו"ל, ואם כן כיון שארם בכלל אר"י - 'תשב הנערה אתנו', ודפח"ח".
וממשיך החת"ס: "ואוסיף עליו תשובת אליעזר 'אל תאחרו אותי', כי לעולם חו"ל הוא, ו'הכל מעלין לארץ ישראל', ולא תאחרו אותי בחו"ל, והפירות לא הוצאתי אלא כפי מסת הצורך למזונות - צידה לדרך, אך 'וה' הצליח דרכי' - שקפצה לו ארעא, ונשאו הפירות בידי ואותן אתן לכם". ע"כ. ומדבריו הק' עולה שהוצאת פירות אר"י לצורך צידה לדרך אין בזה שום איסור.
