סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים


דומה

גיטין פט ע"א


"אמר רבא: יצא לה שֵׁם מזנה בעיר - אין חוששין לה; מאי טעמא? פריצותא בעלמא הוא דחזו לה".

וכך פסק הרמב"ם הלכות איסורי ביאה יז, כא: "יצא קול על הבתולה שהיא בעולה אין חוששין לה ותנשא לכהן גדול, יצא עליה קול שהיא שפחה אין חוששין לה ותנשא אפילו לכהן, יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה, ואפילו הוציאה בעלה משום שעברה על דת יהודית או בעדי דבר מכוער ומת קודם שיתן לה גט הרי זו מותרת לכהן שאין אוסרין אשה מאלו אלא בעדות ברורה או בהודאת פיה". וכן פסק בשו"ע אה"ע ו, טז.

אבל אמרו במסכת סוטה דף כז ע"א: "והלכתא: ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה".
ופירש רש"י: "דומה - נטענת ונדברת בפי כל על ניאופיה".
וכך פסקו הרמב"ם הלכות איסורי ביאה טו, כ; והשו"ע אה"ע ד, טו: "אשת איש שיצא עליה קול שהיא מזנה תחת בעלה והכל מרננין אחריה... היא עצמה חוששין לה משום זונה".
ופירש המשנה למלך: "משמע דלגבי כהן איירי דוקא, דזונה לישראל מישרא שריא". והוסיף המגיד משנה: "וישראל – אם רוצה להתרחק מן הכיעור". והיינו כדברי רב יוסף במסכת סוטה דף ו ע"א: "הכתוב קראו אַחֵר, שאין בן זוגו של ראשון, שזה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו".

והקשו האחרונים על הסתירה לכאורה שבין דברי הגמרות והפוסקים.

הב"ח (ד, ז) חילק שבנשואה חוששין ופנויה מותרת. כלומר שהבין שדברי הרמב"ם "יצא לה שֵׁם מזנה בעיר" איירו ארישא דמיירי בבתולה ושפחה. אך קשה שלשון: "ואפילו הוציאה בעלה" מורה שבבא דסיפא איירי בנשואה.

הבית שמואל (ד, ס"ק כא) חילק בין "דומה" כלומר "הכל מרננים אחריה" לבין קול בלבד. וקשה, מאי פסקא? – העיקר חסר מהספר, והיה לגמרא לבאר מהו שיעור קול של "דומה" האוסר, לעומת קול של "יצא לה שם מזנה בעיר" בלבד, המותר. וכן הקשה בשו"ת חתם סופר (ח"ג סימן ח) שאם כן נתת דבריך לשיעורין, ומי ישער.

הדרישה (סימן ו ס"ק לה) חילק בין קול דאתחזק בבית דין ללא אתחזק. וקשה, שאם זו הסיבה לאיסור היה לרבא ולפוסקים להזכיר את העיקר שהשם אתחזק גם בבית דין.

והט"ז (ד, ס"ק ז) חילק שחוששין רק ברינון של ניאוף, כלשון רש"י. מה שאין כן כשיש לתלות שרק "פריצותא בעלמא הוא דחזו לה" כלשון רבא. חילוקו מוכח מדברי הגמרא. הנימוק של רבא בגיטין הוא: "מאי טעמא? פריצותא בעלמא הוא דחזו לה", כלומר שמדובר רק באופן שתולים את סיבת הרינון בפריצותא בעלמא. ואילו בסוטה ממשיכה הגמרא שההיתר בבת דומה הוא משום שרוב בעילות אחר הבעל, כלומר שמדובר באופן שמניחים בעקבות הרינון הברור שהיתה גם בעילת זנות. וכן דייקו הרמב"ם והשו"ע בלשונם לומר שיצא עליה קול שהיא מזנה תחת בעלה, כלומר מזנה ממש. מה שאין כן "שֵׁם מזנה" שהוא רק כינוי, ועשוי לדבוק גם בפרוצה בעלמא.
ויש חידוש רב בדברי רבא, שכן אמר שמואל במסכת גיטין דף פא ע"א שאם יצא עליו קול: "איש פלוני כהן כתב גט לאשתו" – תצא, והסבירה הגמרא שמדובר במקום שקוראים גם לנתינה כתיבה, וגם לכתיבה עצמה קורים כתיבה, וחוששים שמא נתן. ואפשר שהחילוק הוא שעצם גירושי האשה שחשש להם שמואל אינו חטא. ואילו רבא לא חשש להרע את חזקת הכשרות של האשה ולחשוש בלא ראיה שמא שם מזנה שיצא לה משמעו שזינתה כפשוטו.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר