מלאכת מצוה בפני שלשה
קידושין ע ע"א
"אתא אשכחיה דקעביד מעקה, אמר ליה, לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל: כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור - אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה? אמר ליה: פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא. אמר ליה: מי סניא מעקה דכתיב באורייתא, או מחיצה דאמור רבנן?".
כתב המקנה:
"בגמ' א"ל פורתא דגונדריתא קא עבידנא וכו'. משמע שהשיבו כיון שאין זה אלא בנין של מצות מעקה אין זה משום מלאכה בפני רבים, וכה"ג מצינו במשה רבינו ע"ה בסוף בשלח ויבן משה מזבח וכן בסוף משפטים ויבן מזבח וכן בהקמת המשכן ויקם משה את המשכן משמע דכל מלאכת מצוה מותר לעשותו, וצ"ע למה לא הזכירוהו הפוסקים וק"ל".
כלומר שרב יהודה קיבל את תשובת רב נחמן וחזר להעיר לו רק על הניסוח.
וכן מצינו במסכת שבת דף קיט ע"א: "רבי אבא זבן בתליסר אסתירי פשיטי בישרא מתליסר טבחי (רש"י: לטעום בשבת מן המובחר), ומשלים להו אצינורא דדשא, ואמר להו: אשור הייא, אשור הייא (התאשרו מהר להכין את זו, בעוד שאלך להביא את זו)".
ובפוסקים נזכר ברמב"ם הלכות גזלה ואבדה יא הלכה יז; ובשו"ע חו"מ רסג, ג: "ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה בכל מקום ואף על פי שאינה לפי כבודו". ופירש הבית יוסף חושן משפט סימן רסג: "דלא מיקרי מזלזל בכבוד התורה בשביל כך אדרבה הוא כבוד שמים".
ולדעת הרא"ש (הובא ברמ"א שם) שחלק במסכת בבא מציעא פרק ב סימן כא: "ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל לכבוד תורה במקום שאין חייב", יש לחלק בין מצוה שהיא רק לשמים לבין השבת אבידה שמזלזל בכבוד תורתו לצורך חבירו הפחות ממנו.
