סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

קידושי קטנה

קידושין סג ע"ב - סד ע"א

 

במסגרת דיני קידושין, למדנו השבוע את המשנה העוסקת בנאמנותו של אב לומר שהוא קידש את בתו:
 

1. משנה מסכת קידושין פרק ג משניות ז - ח

קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן...
קדשתי את בתי, קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה, והרי היא קטנה - נאמן.
קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה, והרי היא גדולה - אינו נאמן.
נשבית ופדיתיה, בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה - אינו נאמן.


לכאורה הדבר הראשון ששואלים במצב כזה הוא מה עם העדים. האם אין הם יודעים מה היה שם? האם אין הוא צריך להביא אותם לבית הדין? מהגמרא מוכח שנאמנותו של האב כלל אינה תלויה בעדים, והוא נאמן גם אם אין עדים כלל:
 

2. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף סג, ב - סד, א

איבעיא להו: מהו לסקול על ידו? רב אמר: אין סוקלין, ורב אסי אמר: סוקלין. רב אמר אין סוקלין, כי הימניה רחמנא לאב - לאיסורא, לקטלא לא הימניה; רב אסי אמר סוקלין, לכולה מילתיה הימניה רחמנא לאב.
...
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? רישא בידיה, סיפא לאו בידיה... אמר רב אשי: ותסברא, רישא משום דבידו הוא? נהי דבידו לקדשה, בידו לגרשה? ועוד, אילו אמר האי דלא ניחא בגוה, מי מצי מקדש ניהליה בעל כרחיה? אלא אמר רב אשי: רישא רחמנא הימניה, כרב הונא, דאמר רב הונא אמר רב: מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה? שנאמר: "את בתי נתתי לאיש הזה", 'לאיש' - אסרה. 'הזה' - התירה. בנישואין הימניה רחמנא לאב, בשבוייה לא הימניה.


מוכח מכאן שנאמנותו של האב אינה נובעת, כפי שהגמרא רצתה לומר בהתחלה, רק מכח העובדה שהוא יכול לקדש אותה, אלא הנאמנות עומדת בפני עצמה, מכח גזירת הכתוב שהתורה מאמינה לאב שאומר שהוא קידש את בתו.

ואולם, הגמרא אומרת שלכתחילה בכלל אין לקדש בת קטנה:
 

3. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מא עמוד א

אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה.

אך התוספות מעידים שבזמנם אכן היה נהוג לקבל קידושין גם בשביל קטנות, והוא גם מסביר את הסיבה לכך:
 

4. תוספות מסכת קידושין דף מא עמוד א

אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה - ואע"ג דאמר לעיל דאיסורא ליכא משום דטב למיתב טן דו, הני מילי בגדולה שהיא מתקדשת ע"י עצמה דכיון שנתרצית ליכא למיחש שמא תחזור, אבל קטנה שמתקדשת ע"י אביה איכא למיחש שמא אם היתה גדולה לא היתה מתרצית. ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות, היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו ותשב בתו עגונה לעולם.

כיצד פוסק השולחן ערוך? לכאורה בתחילת הסימן הוא כותב בפשטות שהאב מותר לקדש את בתו ללא הגבלה, אבל בסעיף ח הוא פסק כדברי הגמרא שאין לעשות כן לכתחילה, והרמ"א הביא להלכה את דברי התוספות שבימינו עושים כן, וכתב שכך הוא המנהג:
 

5. שולחן ערוך אבן העזר סימן לז

סעיף א
האב מקדש את בתו שלא לדעתה, כל זמן שהיא קטנה. וכן כשהיא נערה, רשותה בידו וקידושיה לאביה.

סעיף ח
מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר: בפלוני אני רוצה.
הגה: וי"א דנוהגין בזמן הזה לקדש בנותינו הקטנות, משום שאנו בגלות ואין לנו תמיד סיפוק כדי צרכי נדוניא. גם אנו מתי מעט, ואין מוציאין תמיד זיווג הגון, וכן נוהגין.


שאלה שנידונה בראשונים היא האם נאמנותו של האב היא גם במקום שאי אפשר לסמוך על העדים:
 

6. שו"ת הריב"ש (ר' יצחק בר ששת, המאה ה-14, ספרד) סימן תעט

נשאלתי על אודות קדושי קטנה שנתנו באשכנז והעדים המעידים זה אומר בכה וזה בכה...
תשובה: ראיתי עדויות העדים הכשרים, שהעידו על ענייני קדושי הקטנה; והם ד': ר' יהודה, ור' אברליף, והר' יעקלין, ור' יוסף. כי כל האחרים שהעידו בזה, הם או בעלי דבר, או קרובים, או נשים, או שהעידו מפי נשים. ולזה, אין עדותם מעלה ומוריד. ונשארו ארבע הנזכרים, אשר צריך להתבונן ולהשכיל בעדותם. ועם היות שנראה מתוך הקבלת עדות שהשנים לבד הוזמנו לעדות, ולא אחרים; אין חשש בזה... יש לעיין בעדות כל הד' הנז': אם הם מעידים על קדושין גמורים ואם עדותן מכוונת, או אם יש אי זו הכחשה בעדותן, שבעבורם תתבטל עדותן... ועוד חזרתי ועיינתי בעדות הבעלי דבר, וראיתי עדות אבי הכלה, האומר: שהחתן נתן לו הטבעת, ואמר לו: הרי בתך דעקלין, מקודשת לי וכו'. וכיון שהוא אומר כן, אין ספק שהוא נאמן לאסרה, כיון שהיא קטנה. דרחמנא הימניה, מדכתיב: את בתי נתתי וכו'; כדאיתא בפ' האומר בקידושין (ס"ד). ואע"פ שאינו נאמן למכות ולעונשין, ואין סוקלין על ידו; כמסקנא דהתם; אבל לאסורא, רחמנא הימניה.


רואים אנו כי נאמנותו של האב אינה תלויה בעדים כלל, כאמור, והוא נאמן לומר שהוא קיבל קידושין בעבור בתו גם אם אין לו כל ראיה לכך. הדין הזה גרם למחלוקת קשה ולסיפור מזעזע לפני כעשרים שנה - בסיפור שחצה יבשות וגרם להתעוררות גדולה מאוד בתקשורת כנגד היהדות. הרב מנשה קליין, האדמו"ר מאונגוואר, דן בשאלה זו:
 

7. משנה הלכות (הרב מנשה קליין, המאה ה-20 ארה"ב וישראל) חלק יד סימן נ-נא

כ"ט לחדש הגאולה התשנ"ו בנ"י יצו"א
כבוד ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם... מוה"ר יהושע ישעי' נויבירט שליט"א, ר"מ ומו"צ בירושלים עיה"ק בעמח"ס שמירת שבת כהלכתה וש"ס. אחדשכ"ת בידידות יתירה.
בדבר אשר רצה לדעת דעתי העניה במעשה בִּיש הנעשה שיחה בפי הבריות בכל העולם ובין גדולי הרבנים בענין משפחה אחת שהוּשְׁבַּת השלום-בית אצלם ועמדה האשה ועזבה את בעלה וחטפה את הילדים ויצאה מביתו וברחה לבית אביה למדינה אחרת (מדינת קנאדא) והיתה למורדת והלכה בערכאות של עכו"ם ובסיוע של הערכאות עכו"ם קבלה רשות אפטרפסות על הילדים וגרשה את בעלה ומנעה אותו מלראותם ולמרות זאת בקשה הימנו מעות החזקה ע"י הערכאות להילדים ולעצמה ולאחר כמה שנים שהלך הריב ומתרחב בין איש לאשתו כבידקא דמיא קם הבעל וקידש את בתו הקטנה (שהיא אצל האם) ויודע הדבר לאחר שנכנס לב"ד פה בעיר ברוקלין והעיד בפניהם שקידש את בתו הקטנה.
וכפי ששמעתי אז היתה טענתו כיון שאשתו היא מורדת והוא חש לבתו שלא תנשא לאינו הגון וכיון שמצא חתן הגון לה עמד וקידשה וכשיבא עת דודים יגלה מי החתן ומאז פרסמו הב"ד ונעשה רעש בכל העולם ויתרופפו עמודי תבל היתכן לעשות דבר כזה שהוא נראה כנקמה מאב בבתו והעיקר שרעשו כל העתונים בדבר והבתי משפטים העממים ועו"ד מיד התחילו פראצעדארא בערכאות להעניש את האב והב"ד שקבלו העדות...
ומתחלת המכתב הנני להעמיד נקודה אחת כי אין ספק שהאב הזה עשה מעשה אשר אין רוח חכמים נוחה הימנו וח"ו לכפול דברים כאלו ואני כותב רק להלכה מה דין קידושין אלו כי לעצם הענין הוא דבר התלוי במחלוקת ובמקום מחלוקות כל העקום נעשה ישר וכבר אמרתי שאיני בא להצדיק הבעל שעשה כן או להצדיק האשה במעשיה שחטפה הילדים בכח של ערכאות מבעלה שהוא אביהם וגזלה אותם מהאב שע"פ ההלכה הוא חייב לזונם ולחנכם ומעשה ידיהם שלו הם וגם לקחה מהם האב שהם יתומים בחיי האב ועוד ועוד ואולי לאו עכברא גנב אלא חורא גנב מ"מ אין זה נוגע לי אלא לב"ד שמטפלים בדבר והם יודעים או לא יודעים מי האשם.
אבל הילדים ודאי הם קרבן משני צדדים: מצד אחד הם אבדו האב הרחמן שלהם וע"י ההסתה מהאם על אביהם נהפכו מאוהב לאויב עד שלפי הנראה נעשה עליהם אכזר כפי המעשה שאומרים. ומצד השני הם קרבן לדור ולהתגדל עם אם שהולכת לערכאות נגד בעלה ואביהם ובכל כחה רודפת אחריו ומנסה להכניסו בבית האסורים, אוי לו לחינוך כזה שרואין הילדים שכך עושים עם אבא והבעל והיאך היא כבר יכולה לחנך אותם כפי הצריך ועל כולם אח"כ כשיבאו באמת לשידוכין מי ירצה לשדך עמהם לאחר המעשים האלו...
והגם כי לעצמי הייתי מתחמק שלא להתערב בדבר מ"מ להלכה כתבתי לאחד מתלמידי ישיבתנו על ששאל אותי והביא לי מכתב משני רבנים שכתבו בזה ורצו בפלפולם להתיר ולבטל הקידושין בסברות כרסיות היוצאות מפי כותבי עתוני הזמן בזמן שהשוויון הנשים עם האנשים שוה או קצת גדול מזה והשוה הזמן אשה לאיש למצות עשה שהז"ג ולא רק לעונשין ח"ו ולכן אין הז"ג כעת להשתמש בהלכות ישנות ומיושנות אוי לאזנים שכך שומעות מבני תורה כי זה דרכם לעולם של בעלי השכלה אבל בעלי תורה ידעו שזאת התורה אינה זמן גרמא ולא תהא מוחלפת מאת הבורא ית"ש.
...וכעת הראית לי כתב אחד שיצא להתיר בהאחזו על קורי עכביש ושגג בדברים פשוטים ובאמת כי על כיוצא בזה אמרו חז"ל כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם, ויאמין לי כי לא רציתי ליכנס בדבר זה כלל כי לפענ"ד פשוט שאין מקום להתיר מה שאסרה תורה בלי חקירה ודרישה בדבר מאביה והעדים אם יש עדים ואז אם יתבררו הענינים נוכל לדון ע"פ הבירור ונדע איך יפול דבר. ועד התם לא ראיתי שום מקום להתיר. ולפלפל בפלפולים של מה בכך אין בדעתי, כי בעצם ההלכה הרי הוא גמרא מפורשת ומקרא מפורש את בתי נתתי לאיש הזה ובגמ' לאיש אסרה הזה התירה.
...ומ"מ כיון שבאו אלי כמה בקשות וגם אמרת שאחרים רוצים לדעת וכמה טעלעפאנים ג"כ קבלתי בענין זה ולכן הסכמתי לכתוב כמה שורות היאך שגגו המפלפלים בכל הנושא, והנה גמרא מפורשת...
והמבואר בגמ' שאדרבה המקשן רצה להשתמש בסברא ולחלק בין בידו לאינו בידו ודחה רב אשי הא סברא וטעמא דתנא, שרצה לאוקמי טעם דאב מהימן משום דבידו ודחה האי טעמא דלאו טעמא הוא אלא גזה"כ בלי טעם דהתורה הימניה ונתנה נאמנות לומר קדשתי, והאי נאמנות הוא אפילו לא הביא עדים כלל ואפי' אומר על עדים והם אינם רוצים לבא ולהעיד, וכן מפורש שם לעיל שם להדיא בגמ' (ס"ג ע"ב) האב שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי ואיבעיא להו מהו לסקול על ידו (פרש"י מהו לסקול על ידו של האב כלומר על פיו אם אמר קדשתי את בתי ועדי קידושין אין באין לפנינו וזינתה מהו להחזיק על פיו כדין נערה המאורסה ולסוקלה). רב אמר אין סוקלין כי הימניה רחמנא לאב לאיסורא לקטלא לא הימניה ורב אסי אמר סוקלין לכולה מילתא הימנה והנה דהוא גמ' מפורשת דנאמנות האב הוא גזיה"כ ולא מטעם שבידו כלל אלא נחלקו עד כמה הנאמנות שהאמינה תורה אם רק לאוסרה או גם לסוקלה, אבל הא פשוט דאסורה לכל העולם כולו בדבורו בלבד. וכן מבואר ברש"י דמיירי בשאין עדות לפנינו דאי יש עדות ודאי סוקלין ואין זה שאלה ונמצא דשאלת הגמ' דוקא כשאין עדים לפנינו, ולכן כתב ועדי קידושין אין באין לפנינו.
...
ומכאן נמי נדחו דברי חכם אחד שרצה לומר דב"ד צריך לתבוע את האב לברר הדבר ויפסלו העדים בדרישה וחקירה והוא שגגה וטעות שהרי אין על הב"ד כאן דין של דו"ח כלל ואפי' יפסלו העדים בדו"ח מ"מ נאמנות האב אינו מדין עדות ואפי' לא אמר ולא הביא עדים כלל אלא אומר קדשתי את בתי הקטנה הרי מהימן ואפי' לא אמר למי דזה נאמנות האב שהאמינהו התורה לאסור את בתו בקדושין, וכמו שהאמינה תורה לומר זה בני או בתי כך נאמן לומר קדשתי את בתי ונאמן לאוסרה אכ"ע אפי' לא אמר שיש לו עדים כלל.


הרב מנשה קליין מקדיש לסיפור הזה לא פחות מחמשה עשר סימנים בספרו, כאשר התברר לו שהעובדה שהוא החמיר בסיפור הזה גרמה לכך שאנשים הבינו שהוא תומך במעשהו של האב - ואילו הוא כל הזמן השתדל להבהיר שהוא אינו נוקט עמדה במחלוקת בין האב לאם, אלא רק דן בהלכה שנוצרה:
 

8. שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן נד

בדבר שאלתך בענין קדושי קטנה בזמן הזה ואשר יש אוסרים לקדש קטנה בזמן הזה ויש מתירין ושמעת שמועות מן השוק שגם אני מן המתירין ויש חולקין וכועסין על זה ובקשת לחוות דעתי העני' בזה.
אהובי ידידי דע דיש ויש ולאו כל הניגונים הם ניגון אחד, וראשונה אכתוב לך בדבר המעשה והשמועה ששמעת באב שטוען שקדש את בתו הקטנה מחמת כעס על האם... ושמע קול הברה קול ענות חלשה שכאלו הדבר היה בהסכמתי או שאני הסכמתי עכ"פ וכך הולכת השמועה ופורח באויר ורצית לדעת האמת בזה.
תשובה, ראשונה הנני להזהירך שלא תאמין לשום דבר שאומרים בשמי מה שלא נכתב בספרי או בתשובה ונחתם מידי, מפני ב' טעמים: א') כי בעונ"ה יש הולכי רכיל ושומעין דברים או לא שומעין כלל ומביאין כדי לבזות ת"ח, והב') היות כי זכני השי"ת להיות ממורי הוראה בדור הזה ולהשיב לרבים כפי יד ה' הטובה עלי, ולכן יש שרוצים לתלות בי דברים הרבה שלא אמרתי מעולם אלא שברצונם לעשות ותולים בי שכן הוריתי, כנהוג בעולם למי שרוצה שיתקבלו דבריו אומר כך שמעתי מפי,,, ועיין בהקדמה על הש"ע א"ח מבני הגר"א זצ"ל.
ומעתה לגוף השאלה מה ששמעת ממעשה הקידושין שקידש אחד את בתו הקטנה, גם אני שמעתי מהמעשה קידושין אבל לאחר המעשה, כי שלחו לי גביית עדות שהודה הבעל לפני עדים בב"ד שקידש את בתו ונשאלתי על זה אז להלכה למעשה מה דינה והשבתי תשובה בענין זה ואם ירצה אשלח לו צילום מהתשובה שכתבתי אז בזה, להרה"ג רב אברהם לייטנער שליט"א בוויליאמס - בורג ועוד רב.
ומיהו לעצם השמועה ששמעת הברות בשמי כאלו שאני התרתי הקידושין הנ"ל או כאילו אני מתיר עכ"פ או שיש מצדי איזה סיוע שיש בו ממש או סיוע כ"ש שאין בו ממש.
דע כי הוא שקר מוחלט לא מיניה ולא מקצתיה, ורק לזות שפתים ולה"ר והוצאת ש"ר ובלבול המח, וכנראה שהוציאו כן איזה שונאים או סתם אנשים פוחזים רקים שאין להם מה לעשות ועוסקים בדברים בטלים, בקיצור לא דובים ולא יער, מעולם לא שאל אותי האיש הזה שאומרים עליו שקדש את בתו, לא קודם הקידושין ולא לאחר הקידושין לא בע"פ ולא בכתב ולא בטלפון וגם מעולם לא ראיתי את האיש הזה ומי הוא ולא ידעתי את האיש ואת שיחו, ואם האב המקדש בעצמו אומר כן בשמי אז הוא משקר, ואם אחרים אומרים כן בשמי הם המשקרים, או בכלל חולמי חלומות, בקיצור כל מי שאומר כן בשמי תוכל להגיד לו ששקר אומר והכל הבל, הבל הבלים ורעות רוח ואיך יעיד בשמי מה שאני מכחיש ואיך החי מכחיש את החי.
...אכן אמת ונכון הדבר שלאחר שפרסמו המעשה הזו באו ושאלו אותי, אם הקידושין חלין והם קידושין או שאין לשום לב למה שאומר, והשבתי שלהלכה האב יכול לקדש את בתו קטנה וכל שאמר שקדשה הרי זו מקודשת מה"ת, ואין זה סתם שחוק או צחוק, ויש לה דין כל חומר א"א עד שיתברר מי הוא החתן וישיאנה או יגרשנה כמבואר בש"ע א"ע סי' ל"ב. או שיתברר שהדבר שקר ורק הוציא לעז.


תוך כדי הדברים מיישב הרב קליין גם את הסתירה לכאורה שהיתה בדברי השולחן ערוך. הרי בסעיף א, כאמור, השו"ע פסק בפשטות שהאב יכול לקבל קידושין בשביל הבת, והוא לא כתב את זה בלשון דיעבד אלא לכתחילה, אבל בסעיף ח הוא כתב שמצוה לא לעשות כן עד שהיא תגדל. האם הוא פוסק כדברי הגמרא או כדברי התוספות? מסביר הרב קליין את דעת השו"ע כך:
 

9. שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן נח

...ומעתה נראה לומר ד' חלוקים באב המקדש את בתו קטנה:
א) אם קדשה לרצונה ממש שאמרה בפלוני אני רוצה אפי' קטנה הרי זו רצון ולא נקרא שלא לדעתה.
ב) שקדשה ולא שאלה כלל ולא אמרה לא הן ולא לאו וזה נקרא שלא לדעתה, הרי זו מקודשת ואין בה איסור, ומ"מ מצוה ליכא שהרי קטנה היא ואפשר שנתפתתה ואפשר כדעת שאר פוסקים כראב"ד שאין לה רצון ולא דעת כלל.
ג) אם קדשה אביה שלא לרצונה כלומר שהיא אמרה איני רוצה והאב מקדשה אעפ"כ שלא מדעתה ושלא לרצונה כלל שג"כ מקודשת אבל אסור לעשות כן מדאמר רב יהודה אמר רב.
ד) הנערה שאמרה בפלוני אני רוצה מצוה לקדשה.
ובזה מובן הש"ע בס"א האב מקדש את בתה שלא לדעתה כלומר שלא שאל אותה ואינו יודע כונתה אם תתרצה או לא כה"ג מקודשת לכתחילה וליכא בזה איסור ומיהו מצוה איכא שלא לקדשה עד שתגדל ותאמר רוצה אני, ולכן בס"ח כתב מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ולא כתב כאן שלא לדעתה אלא סתם אפ"ה מצוה איכא וזו האופן השני והג'. וכשהיא נערה ולדעתה מצוה איכא לקדש.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר