סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 977

"ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער"

בבא קמא ב ע"א

הגמ' מביאה ברייתא "ת"ר ג' אבות נאמרו בשור, הקרן השן והרגל". הקרן זו הנגיחה שהשור נוגח, השן הרי זו אכילה שהשור מזיק ע"י אכילתו, והרגל הרי"ז הנזק שהשור מזיק כשהוא הולך ברגלו. הגמ' בהמשך ג. מחפשת מקור לכל אחד מהאבות. את האב שנקרא רגל לומדת הגמ' ממה שנא' "כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה ובער בשדה אחר". "ושלח" זה הרגל, וכן הוא אומר "משלחי רגל השור והחמור". האב השני שן לומדת הגמ' ממה שנא' "ובער" – זו השן. בהמשך הסוג' בדף ג' שואלת הגמ' מדוע אנו צריכים פסוק מיוחד לאב שנקרא שן אותו אנו לומדים ממה שנא' "ובער", בעצם ממה שנא' ושלח אנו יכולים ללמוד בין רגל ובין שן, רגל משום שנא' "משלחי רגל השור והחמור", ושן משום שנא' "ושן בהמות אשלח בם". נלמד א"כ את שתי האבות ממה שנא' ושלח, עונה הגמ' שאילולא לא היה פסוק נוסף לא הייתי יודע איזה אב ללמוד ממה שנא' ושלח, או שן או רגל. אומרת הגמ' שעדין לא צריך פסוק נוסף ובער זו השן, אם יהיה כתוב בתורה רק ושלח, כאשר בהמה של ראובן תזיק לשדה של שמעון ע"י שן יוכל ראובן לתבוע את שמעון בדין, משום שהזיק לו בשן, ויאמר לו מן הפסוק ושלח יש משמעות של שן שהרי נא' "ושן בהמות אשלח בם". ואם אותו ראובן יזיק לשמעון ברגל שוב יוכל שמעון לתבוע מראובן את נזק הרגל משום אותו פסוק "ושלח" ויאמר לו הרי נא' "משלחי רגל השור והחמור" ולמרות שאנו יודעים שהתורה התכוונה רק לדבר אחד, כיון שאין לאף אחד מהאבות שום עדיפות אחד על השני עלינו ללמוד ששני האבות מחייבים את בעלי הבהמות בתשלומים מספק, אין לנו אף אחד מהאבות שניתן להפקיע אותו מהלמוד ולומר שעל האב הזה לא התייחסה התורה באומרה ושלח. והגמ' מסבירה שאמנם ניתן את שני האבות ללמוד מהפסוק ושלח, והטעם שצריך פסוק נוסף ובער ללמד שגם כאשר הוא לא משלח את הבהמה במטרה להזיק את חברו, אלא שהבהמה הזיקה מעצמה (מחוסר שמירה) או בשן או ברגל הוא חייב. מסקנת דברי הגמ' שכאשר התורה כתבה ושלח ואין אנו יודעים אם הכוונה לשן או לרגל כיון שאין שום סיבה להפקיע את אחד מהאבות מספק אנו נחייב את בעל הבהמה בין על נזקי שן ובין על נזקי רגל.

הראשונים והאחרונים תמהים על דברי גמ' אלו תמיהה רבתי, אנו יודעים בכל סדר נזיקין שבכל מקום כאשר המתחייב אינו מחויב בוודאי אלא מספק, אנו נוקטים בכלל של המוציא מחברו עליו הראיה, כל עוד שאין הניזק יכול להוכיח בוודאות את מחויבותו של המזיק פטור המזיק, כיצד נא' כאן בגמ' שגם אם אנו לא יודעים בבטחון לאיזה אב התכוונה התורה כשהיא אמרה ושלח, יכולים אנו לרבות ולחייב את המזיק בין על אב שנקרא שן, ובין על אב שנקרא רגל, מכח הספק, סו"ס יוכל המזיק לומר לניזק הבא ראיה שהתורה כאשר כתבה ושלח התכוונה באמת לאב הזה בו הזקתי, לשן או לרגל, ורק אז אשלם לך מדוע שהמזיק יצטרך לשלם מספק בשעה שיש לנו את הכלל הידוע של המוציא מחברו עליו הראיה.

בספרו של כבוד קדושת מרן האדמו"ר שליט"א מגור על מס' ב"ק נא' בזה תרוץ נפלא. הגמ' להלן במס' ב"ק בדף ה: אומרת: "אמר רבא וכולהו כי שדית בור בינייהו אתא כולהו במה הצד". ז"א אילו התורה היתה כותבת רק שנים מאבות הנזיקין, למשל קרן ובור, היינו יודעים את שאר אבות הנזיקין כולם במה הצד, כפי שנתבאר שם בסוג', והגמ' שואלת "אלא למאי הלכתה כתבינהו רחמנא" אם באמת מספיק היה לתורה לכתוב שנים מאבות הנזיקין, למשל קרן ובור, ורגל ובור יכולים להיות נלמדים בבמה הצד משני האבות הללו, מדוע טרחה התורה לכתוב לכל אב נזיקין גילוי מיוחד. עונה הגמ' "להלכותיהן" לכל אחד מאבות הנזיקין ישנם הלכות מסוימות שאינן נוהגות בשאר האבות, והגמ' מפרטת ,"שן ורגל לפוטרן ברשות הרבים", שן ורגל הם האבות נזיקין היחידים שהם פטורים ברה"ר, בהמה שאוכלת ברה"ר אוכל השייך לאדם אחר, או שהיא דורכת ברגלה על דבר הנמצא ברה"ר, פטור בעל הבהמה לשלם, זאת אנו למדים ממה שנא' ובער בשדה אחר, ולא ברה"ר.

ז"א שבעצם גם אם התורה לא היתה כותבת את האב של שן, ואת האב של רגל, היינו לומדים שבשן ורגל יש חיוב על בעל הבהמה לשלם משום במה הצד מבור ומקרן, התורה ייחדה פסוק מיוחד לאב של שן ולאב של רגל, לא כדי לחייב, אלא כדי לגלות לנו שברה"ר פטור בעל הבהמה מהנזק הזה. עד כאן דברי הגמ' בדף ה: שנשארים למסקנה.

טוען א"כ האדמו"ר מגור טענה פשוטה, בעצם אדם שבהמתו הזיקה בשן או ברגל, אין אנו צריכים כלל וכלל לגילוי של "ושלח" שהרי כדי לחייב על שן ועל רגל, נלמד מבמה הצד מבור ומקרן, כל מה שהתורה ייחדה פסוק ושלח לשן ולרגל, הרי זה כדי לפטור את המזיק כאשר הדבר קורה ברה"ר, אם המדובר כאן לפטור את המזיק, אנו מבינים היטב את דברי הגמ', מדוע צריכה התורה לכתוב פטור מיוחד על שן ברה"ר, ופטור מיוחד על רגל ברה"ר, גם אילולא הייתי יודע על הפטורים המיוחדים, הייתי פוטר מספק, שהרי המוציא מחברו עליו הראיה. כאשר בעל בהמה יעמוד לפני מצב שבהמתו אכלה את התבואה של חברו ברה"ר, ולא נדע אם "ושלח" שנא' בתורה לפטור ברה"ר, נא' על שן או על רגל, יוכל המזיק לומר הבא ראיה שהפטור לא נאמר על שן, ורק אז אשלם לך, כך גם כאשר יהיה נזק של רגל ברה"ר שוב יאמר המזיק, הבא ראיה שהפטור של רה"ר לא נאמר על רגל, דווקא משום הכלל של המוציא מחברו עליו הראיה, ואתו שפיר דברי הגמ' כמין חומר. איזה מהם תפקיע כדי לפטור את המזיק, שהרי לחייב את המזיק יש לנו ילפותא של במה הצד.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)