הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הלכה כלשון אחרון / "עריכת הגמרא"   

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

קידושין נח ע"א-ע"ב

 

מתני'. המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, ובמי חטאת, ובאפר חטאת - הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל.
גמ'. אמר עולא: טובת הנאה אינה ממון.
איתיביה רבי אבא לעולא: המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, במי חטאת, ובאפר פרה - הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל!
א"ל: הכא, בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן,
וקא סבר: מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין.
בעא מיניה ר' חייא בר אבין מרב הונא: טובת הנאה, ממון או אינה ממון?
אמר ליה, תניתוה: המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, במי חטאת, ובאפר פרה - הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל!
א"ל: ולאו אוקימנא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן?
א"ל: הוצאה את! איכסיף.
הוא סבר משמעתא קאמר ליה,
א"ל, הכי קאמינא: רב אסי דהוצל קאי כותיך.
נימא כתנאי:
הגונב טבלו של חבירו - משלם לו דמי טבלו של חבירו, דברי רבי,
ר' יוסי בר' יהודה אומר: אינו משלם אלא דמי חולין שבו;
מאי לאו בהא קמיפלגי,
דמר סבר: טובת הנאה ממון,
ומר סבר: טובת הנאה אינה ממון!
לא, דכולי עלמא - טובת הנאה אינה ממון,
והכא בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן,
ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין קמיפלגי,
מר סבר: כמי שהורמו דמיין,
ומ"ס: לאו כמי שהורמו דמיין.
ואיבעית אימא: דכולי עלמא - כמי שהורמו דמיין,
וטובת הנאה אינה ממון,
והכא בדשמואל קמיפלגי,
דאמר שמואל: חיטה אחת פוטרת את הכרי,
דמר אית ליה דשמואל,
ומר לית ליה דשמואל.
ואיבעית אימא:
דכולי עלמא לית להו דשמואל,
והכא היינו טעמא דרבי, דקנסוהו רבנן לגנב.
ואיבעית אימא:
דכולי עלמא אית להו דשמואל,
והכא היינו טעמא דרבי יוסי בר' יהודה, דקנסוהו רבנן לבעל הבית, דלא איבעי ליה לשהויה לטיבליה. 

 

 

1.
משנתנו:

מתני'. המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, ובמי חטאת, ובאפר חטאת - הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל.

2.
דברי עולא:

גמ'. אמר עולא: טובת הנאה אינה ממון.

2.1
וכך פסק הרמב"ם [בחלקה השני של ההלכה]:
רמב"ם הלכות אישות פרק ה הלכה ו:

מתנות שלא הורמו הרי הן כמי שהורמו, לפיכך ישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן והפריש מהן תרומה ומעשרות הרי הן כתרומות ומעשרות שנפלו לו בירושה מאבי אמו ואם קידש בהן אשה הרי זו מקודשת, שאע"פ שאינן ראוין לו לאכילה יש לו למכרן למי שהן ראוין לו.

אבל ישראל שקידש בתרומה שהפריש מגרנו אינה מקודשת שהרי אין לו למכרה ואין לו בה אלא טובת הנאה לפי שנותנה לכל כהן שירצה וטובת הנאה אינה ממון.

3.
קושיה ממשנתנו על עולא:

איתיביה רבי אבא לעולא: המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, במי חטאת, ובאפר פרה - הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל!

4.
יישוב הקושיה:

א"ל: הכא, בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן,
וקא סבר: מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין.

5.
הערה: מה עולא עצמו חשב כדי ליישב את הסתירה בין דבריו לפשט המשנה

5.1
יתכן שהוא זה שאמר את התרוץ בסעיף 4

5.2
אם אמנם כך, מדוע עולא לא התחיל את דבריו בקביעה שהמשנה מדברת במקרה מסויים ובניסוח כגון "אמר עולא לא שנו אלא..."

5.3
אלא נראה לי לומר שבאמת עולא לא אמר את דבריו ישירות על משנתנו, אלא "עורך הגמרא" הוא זה שציטט אותו ממקום אחר כדי לקבוע כאן הלכה כמותו שטובת הנאה אינה ממון. ולכן, כך פסק הרמב"ם - לעיל בסעיף 2.1

6.
כהקדמה לסעיף הבא - סעיף 7:
נראה שעולא היה צעיר מרב הונא על סמך המקור הבא:
מסכת קידושין דף מ עמוד א

עולא אמר: כדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו...

ואולי להיפך, לפי המקור הבא:
מסכת חולין דף מ עמוד ב:

מכדי רב הונא כמאן אמרה לשמעתיה? כעולא, ועולא מעשה כל דהו קאמר!

7.

בעא מיניה ר' חייא בר אבין מרב הונא: טובת הנאה, ממון או אינה ממון?

אחרי שהובאו לעיל דברי עולא הגמרא עכשיו "פותחת" שוב את הדיון עם רב הונא. כנראה שהדיון בשאלה התעורר בכמה בתי מדרשות במקביל. וסוגייתנו "רק" משבצת את כל הדיונים לסוגיה אחת - סוגייתנו [אולי כדי להדגיש שסוגייתנו נחשבת כסוגיה עיקרית - "סוגיה בדוכתא" - בעניין "טובת הנאה ממון"].

7.1

אמר ליה, תניתוה: המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, במי חטאת, ובאפר פרה - הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל!

א"ל: ולאו אוקימנא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן?

הסבר:

8.

מהלשון "ולאו אוקימנא" מוכח שמדובר בשאלה שהתעוררה אצל מסדרי הגמרא [ ומתאים לדברינו לעיל בסעיף 7].

הביטוי "ולאו אוקימנא" או "ולאו מי אוקימנא" - 7 מופעים בש"ס

8.1
כשהביטוי הנ"ל מוזכר בקשר לרב אשי ורבינא מתאים לדברינו - לעיל בסעיף 7 - אבל קשה כשמדובר על רב הונא ["הראשון?].

8.2
אלא יש לומר שהש"ס נערך בכמה תקופות.

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף נח עמוד ב

9.

א"ל: הוצאה את! איכסיף.

הוא סבר משמעתא קאמר ליה,

רש"י מסכת קידושין דף נח עמוד ב
משמעתא קאמר ליה - מוצא אתה משמועה זו, נראה שאין אתה חכם בה

הביטוי "משמעתא קאמר" - מופע יחידאי בש"ס.

9.1

א"ל, הכי קאמינא: רב אסי דהוצל קאי כותיך.

רב אסי סובר כמותו. ואז הביטוי שנראה כביטוי גנאי באמת לא מובא כגנאי.

10.

נימא כתנאי: הגונב טבלו של חבירו - משלם לו דמי טבלו של חבירו, דברי רבי,
ר' יוסי בר' יהודה אומר: אינו משלם אלא דמי חולין שבו;

מאי לאו בהא קמיפלגי,
דמר סבר: טובת הנאה ממון,
ומר סבר: טובת הנאה אינה ממון!

נסיון להעמיד את שאלתנו במחלוקת תנאים. ויוצא, שעולא [ופסק הרמב"ם - בסעיף 2.1] לא פוסק כ"רבי" [וסותר לכלל שהלכה כרבי מחברו?]

11.
הגמרא דוחה את הקשר הנ"ל ומסבירה את הברייתא באופנים שונים.

לא, דכולי עלמא - טובת הנאה אינה ממון,

ומתאים לפסיקת עולא ולפסק הרמב"ם - בסעיף 2.1, ולא סותר לכלל שהלכה כרבי מחברו.

11.1

והכא בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן,
ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין קמיפלגי,

מר סבר: כמי שהורמו דמיין,
ומ"ס: לאו כמי שהורמו דמיין.

"רבי" סובר "כמי שהורמו דמיין"

11.2
וכרמב"ם הלכות אישות פרק ה הלכה ו:

מתנות שלא הורמו הרי הן כמי שהורמו, לפיכך ישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן והפריש מהן תרומה ומעשרות הרי הן כתרומות ומעשרות שנפלו לו בירושה מאבי אמו ואם קידש בהן אשה הרי זו מקודשת, שאע"פ שאינן ראוין לו לאכילה יש לו למכרן למי שהן ראוין לו.

12.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא - כמי שהורמו דמיין,

וכרמב"ם לעיל בסעיף 11.2

וטובת הנאה אינה ממון,

וכעולא וכרמב"ם לעיל בסייף 2.1.

13.

והכא בדשמואל קמיפלגי,
דאמר שמואל: חיטה אחת פוטרת את הכרי,
דמר אית ליה דשמואל,

"רבי" סובר כשמואל שחיטה אחת פוטרת את הכרי וכפסק הרמב"ם:

13.1

רמב"ם הלכות תרומות פרק ג הלכה א:

תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה, שנאמר ראשית דגנך כל שהוא אפילו חטה אחת פוטרת הכרי, ולכתחלה לא יפריש אלא כשיעור שנתנו חכמים ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהוא לכתחלה.

ומר לית ליה דשמואל.

14.

ואיבעית אימא:
דכולי עלמא לית להו דשמואל,

ולא כרמב"ם לעיל בסעיף 13.1

14.1

והכא היינו טעמא דרבי, דקנסוהו רבנן לגנב.

14.2
רמב"ם הלכות גניבה פרק ב הלכה ד

הגונב טבלו של חבירו ואכלו משלם לו דמי טבלו, וכן אם גנב חלבו ואכלו משלם לו דמי חלבו.
+/השגת הראב"ד/ הגונב טבלו של חברו ואכלו משלם לו דמי טבלו וכן הגונב חלבו ואכלו משלם לו דמי חלבו. א"א משלם לו כפל דמי טבלו וכן בחלבו משלם לו כפל דמי חלבו.+

14.3
מגיד משנה הלכות גניבה פרק ב הלכה ד

[ד] הגונב טבלו של חבירו וכו'. בקדושין פ' האיש מקדש (קידושין דף נ"ח:) ופסק רבינו ז"ל כרבי לפי שהלכה כוותיה מחבירו:

ויוצא שקשה על הרמב"ם עצמו, לפי דברינו לעיל בסעיף 14.

14.4
אבן האזל הלכות גניבה פרק ב הלכה ד:

והנה מכל התירוצים לא נוכל ליישב להלכה בטעמא דרבי כ"א בתירוצא בתרא.

דתי' קמא הוא אוקימתא. דרבי ס"ל טוה"נ ממון. ואנן קיי"ל דאינו ממון

ותירוץ ב' הוא האוקימתא בטבלים שנפלו לו וכו' והרמב"ם פסק סתמא.

והתי' הג' כדשמואל אינו אלא על תרומה וכתב שם רש"י דכי פליג רבי בתרומה פליג אבל במעשר מודה. והרמב"ם פסק סתמא דמוכח דמשלם לו כדי כל הטבל ואינו מנכה לא חלק התרומה ולא חלק המעשר.

וע"כ אנו צריכין לתירוצא בתרא דהוא קנס לגנב.

הוא מתייחס [בערך] לכל המהלך שלנו לעיל בסוגיה, ומסביר שהרמב"ם מתייחס רק להסבר האחרון שבגמרא.

וכנראה, שהרמב"ם פוסק תמיד כ"לשון אחרון" [כמו "איבעית אימא"] בגמרא.

14.5
הלכה למשה הלכות גניבה פרק ב הלכה ד

אלא נראה דדברי רבינו ז"ל אתי שפיר באבע"א שאמרו אח"כ דכו"ע לית להו לשמואל והכא היינו טעמא דרבי דקנסוה רבנן לגנב ופרש"י ז"ל שלא תהא תרומה אצלו ממון שאין לו תובעים ונמצא חוטא נשכר

דאע"פ דאיכא עוד ואבע"א וקי"ל בכל מקום כתירוץ בתרא

מכל מקום ס"ל לרבינו דתירוץ זה עיקר דהכי מסיק תלמודא נמי שם בפרק ואלו נדרים

כדברינו לעיל בסעיף 14.4.

14.6
המשך דבריו:

ואף על גב דאמר דכו"ע לית להו דשמואל ורבינו ז"ל נראה דפוסק כשמואל ברפ"ג מהלכות תרומות יעו"ש

נראה לי שהוא מתכוון לסתירה ברמב"ם - כדברינו לעיל בסעיף 14.3.

14.7
ומיישב:

מכל מקום סובר רבינו ז"ל דלהא מילתא לבד דחיה בעלמא הוא והכונה לומר דאף דנימא דלית להו לשמואל הכא טעמא אחריתי הוא דהיינו משום קנס
וכ"ש אם נאמר דאית להו לדשמואל אלא דלאו בהא תליא
דדל הכא ההיא דשמואל הכא טעמא אחריתי הוא כמ"ש

וכ"מ מסוגיא דפרק ואלו נדרים דלא הזכירו לדשמואל כלל וסתם אמרו אלא היינו טעמא דרבי קנסוה רבנן לגנב ואף על פי דלטעם זה אף בגונב תרומה הו"ל למימר הכי כמו שפרש"י ז"ל שלא תהא תרומה אצלו ממון שאין לו תובעים ונמצא חוטא נשכר
ורבינו ז"ל אינו סובר כן אלא דוקא בטבל,
י"ל דסובר רבינו ז"ל דהיכא דאתמר אתמר דדוקא בגונב טבלו אמר רבי כן אבל לא בתרומה...

15.
המשך הגמרא: [חלק מהדברים לעיל מתייחסים אחרי הקטע הבא]

ואיבעית אימא:
דכולי עלמא אית להו דשמואל,

וכרמב"ם לעיל בסעיף 13.1 [כי הרמב"ם מכריע כ"איבעית אימא" אחרון [=לשון אחרון] [כמו לגבי אם תימצי לומר?]

והכא היינו טעמא דרבי יוסי בר' יהודה, דקנסוהו רבנן לבעל הבית, דלא איבעי ליה לשהויה לטיבליה.

16.
בהמשך לאמור לעיל בסעיף 14.7 ראה גם מה שכתבנו על סוגיה מקבילה במסכת נדרים דף פה עמוד א:

17.
מיספור הסעיפים בהתאמה לסוגייתנו - מסכת קידושין דף נח:

בגמרא:

אמר רב הושעיא, לא קשיא:
הא רבי, והא ר' יוסי ב"ר יהודה;
דתניא: הגונב טבלו של חבירו ואכלו - משלם לו דמי טבלו, דברי רבי,
רבי יוסי בר"י אומר: אינו משלם אלא דמי חולין שבו;

מאי לאו בהא קמיפלגי,

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף פה עמוד א

דרבי סבר: טובת הנאה ממון,
ורבי יוסי בר רבי יהודה סבר: טובת הנאה אינה ממון!

לא, דכולי עלמא - טובת הנאה אינה ממון,
אלא הכא במתנות שלא הורמו קא מיפלגי.

ואי טובת הנאה אינה ממון, מה לי הורמו מה לי לא הורמו!

אלא היינו טעמא דרבי: קנסוה רבנן לגנב כי היכי דלא ליגנוב,
ורבי יוסי בר ר' יהודה סבר: קנסוה רבנן לבעל הבית כי היכי דלא לישהי לטיבליה.

18.
הגמרא מסבירה את המחלוקת בברייתא בין "רבי" לרבי יוסי בר רבי יהודה, בכך ש"רבי" קונס את הגנב - שלמרות שגנב "רק" "טובת הנאה" בכל זאת חייב לשלם. ורבי יוסי בר רבי יהודה קונס את בעל הבית שהתעכב ולא הפריש מייד תרומות ומעשרות.

19.
מעירים הפרשנים שמספיק היה לומר רק את אחד הנימוקים לעיל, כלומר, או ש"רבי" מחמיר על הגנב ורבי יוסי בר רבי יהודה משאיר את הדין על עיקרו, או להיפך, שרבי יוסי בר רבי יהודה מחמיר על בעל הבית ו"רבי" משאיר את הדין על עיקרו.

19.1
אלא שיש כאן שני הסברים/תרוצים שונים.

20.
פירוש הרא"ש מסכת נדרים דף פה עמוד א:

ורבי יוסי בר' יהודה סבר קנסו רבנן לבעל הבית. תימה מה אנו צריכין לקנס זה כיון דטובת הנאה אינה ממון מן הדין מיפטר גנב

הוא שואל כפי שהסברנו לעיל בסעיף 19.

21.
והוא עונה כהסברנו לעיל בסעיף 19.1:

ונראה דשינויא [אחרינא] הוא

וכאילו הגמרא עצמה אומרת "איבעית אימא" - תירוץ אחר:

דכולי עלמא טובת הנאה ממון

ולפי זה יתכן שכך דווקא היא מסקנת הסוגיה ש"טובת הנאה ממון".

21.1

וטעמא דרבי יוסי בר' יהודה דפטר לגנב משום דקנסינן לבעל הבית והכי איתא בקידושין בהדיא

והוא מסתמך על הסוגיה המקבילה במסכת קידושין דף נח עמוד ב:

והכא בדשמואל קמיפלגי,
דאמר שמואל: חיטה אחת פוטרת את הכרי,
דמר אית ליה דשמואל, ומר לית ליה דשמואל.
ואיבעית אימא: דכולי עלמא לית להו דשמואל, והכא היינו טעמא דרבי, דקנסוהו רבנן לגנב.
ואיבעית אימא: דכולי עלמא אית להו דשמואל, והכא היינו טעמא דרבי יוסי בר' יהודה, דקנסוהו רבנן לבעל הבית, דלא איבעי ליה לשהויה לטיבליה.

21.2
מהסוגייה שם במסכת קידושין משמע בפירוש שבאמת טעמו של רבי - קנס לגנב - וטעמו של רבי יוסי ברבי יהודה - קנס לבעל הבית - הם שני תירוצים שונים.

21.3
אבל יש הבדל גדול בין שתי הסוגיות: במסכת קידושין השאלה היא אם "חיטה אחת פוטרת את הכרי", ואילו בסוגייתנו - מסכת נדרים דף פה - השאלה היא אם "טובת הנאה ממון"!

22.
ופירוש הרא"ש מסיים:

ולשנא דנדרים משונה הוא:

כנראה שהוא מתכוון לכך שהגמרא בסוגייתנו לא מנסחת באופן מפורש שמדובר בשני תירוצים שונים וכאילו חסר הביטוי "איבעית אימא דכולי עלמא טובת הנאה ממון" לפני " ורבי יוסי בר ר' יהודה סבר..."

23.
מוכח מדבריו שהמושג הידוע "לשון נדרים משונה" מתייחס לא רק לביטויים ולמושגים, אלא אף למבנה המשפט ולמבנה הסוגייה, ואולי אף למבנה שונה מהמבנה בסוגיה מקבילה.
 

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)