סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 976

"תניא ר"ש בן אלעזר אומר מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנווני"

קידושין פב ע"ב

ז"א אף אחת מהחיות אינה עוסקת במקצוע מסוים ואעפ"כ הם מתפרנסים שלא בצער, כל אותם חיות מוצאות את פרנסתם, והחיות לא נבראו אלא לשמש את האדם והאדם נברא לשמש את הקב"ה, מה אלו שלא נבראו אלא לשמש את האדם מתפרנסים שלא בצער, האדם שנברא לשמש את קונו אינו דיו שיתפרנס שלא בצער, אלא שהאדם הרע את מעשיו וקיפח את פרנסתו שנא' עוונותיכם הטו וכו'.

בספר מטפחת ספרים ליעב"ץ מסביר הגאון מדוע נקטה הברייתא את המקצועות הללו לחיות המסוימות, צבי קייץ, ארי סבל, ושועל חנווני. אנו יודעים שלשונם של חז"ל מאד מדוייקת, משתמע מדברי הברייתא שאילו היו החיות צריכות למצוא לעצמם מקצוע כדי להתפרנס, היה הצבי נהיה קייץ, הארי סבל, והשועל חנווני. והדברים מתאימים מאד, ביחס לצבי נאמר שגם כאשר הצבי ישן הוא משאיר עין אחת פתוחה, ועיקר העבודה בשיטוח הקציעות בשדה הוא השמירה עליהם, אין כמו הצבי ראוי להיות קייץ, כיוון שגם כאשר הוא ישן עינו אחת פקוחה לשמור על הקציעות. הארי הוא סמל הכח, ולכן אילו היה הארי בוחר מקצוע היה נהיה סבל. השועל נחשב לפיקח שבחיות, תכונה בסיסית במקצוע החנוונות ולכן נקטה הברייתא דווקא את המקצועות הללו לצבי הארי והשועל.

הגאון רבי פנחס הורביץ אב"ד פרנקפורט בספר המקנה על מס' קדושין מסביר את דברי הברייתא בראיון עמוק וכך כותב הגאון בעל המקנה. ידוע שבבריאה ישנם ארבעה בחינות זה למעלה מזה, והם דומם, צומח, חי, ומדבר, וכל אחד מהבחינות מצפה לעלות למדרגה שהיא למעלה ממעלתו.

הנה הארץ שהיא דומם מתאווה להוציא את פרי העץ ופרי הארץ משום שע"י כח האדמה באילן מתעלה הדומם מבחינת צומח, וזה הכח שטבע הבורא יתב' בבריאת העולם שתשתוקק האדמה ליתן כוחה לצומח כדי שתהפך מדומם לצומח, וכן הצומח מתאווה לבחינת חי, ולכן הבהמות והחיות מתפרנסות שלא בצער מן הצומח, כי הצומח מתאווה לכך שע"י שהפרי יכנס אל החיה או אל הבהמה יהפך לחלק ממנה, והרי הוא מתעלה מדרגת צומח מבחינת החי האוכל אותו, הוא מתגדל ממנו, וע"פ זה כל שכן שראוי היה שכל החיות והעופות והבהמות שהם בבחינת חי יצפו לכך שיאכלם האדם כדי שיעלה אותם מבחינת חי לבחינת מדבר, שכיון שהאדם אוכל אותם נכללו בו דברי המאכל והרי הם עולים במעלתם מדרגת חי לדרגת מדבר, ובהעלות האדם בנשמתו שהיא חלק אלוק' ממעל ודבקותו בשורשה, כדכתיב ואתם הדבקים בה' אלקיכם הוא מעלה עמו את כל דרגת החי המזינה אותו.

אמנם הטעם שאין הדבר כן שהחי בורח מן האדם ואינו מתאווה שהאדם יאכלנו, הוא, כי בהיות האדם אוכל בכוונה הראויה רק אז הוא גורם תקון למאכל שנתעלה לשורש נשמתו, אבל האוכל ואינו מכוון באכילתו אלא לתאוותו הגשמית למלא את כרסו, הרי הוא דומה באכילתו לאכילת החיה והבהמה, ובמה יוודע איפה מעלת המדבר, ומדוע שתרצה הבהמה או החיה להיות נאכל בפי האדם כאשר אכילת האדם תהיה כאכילת הבהמה ואין מעלה בזה, וזהו שרמז הכתוב "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר", הרשע כשאוכל הרי הוא מחסר את בחינת המאכל, משא"כ בדומם ובצומח שהם בטוחים שיתעלו ע"י החי שיאכל אותם. והיינו דאמר ר"ש בן אליעזר, החיה והעוף מתפרנסים שלא בצער אע"פ שלא נבראו אלא לשמשני, אני שנבראתי לשמש את קוני, קו"ח שהיו צריכים הבהמות והחיות להזדמן לידי שלא בצער, לפי שירצו שאתקנם למעלת המדבר, אבל הרעותי את מעשי ואין אני אוכל לשם שמים ובזה קפחתי את פרנסתי.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)