האם אדם יכול לקדש אשה לזמן עתידי מבחינה הלכתית ומוסרית? / הרב עקיבא כהנא

פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה

קידושין סב ע"א

בספרו של עגנון 'סיפור פשוט' הוא מתאר את תחושותיו של גיבור הסיפור שנישא לאשה בניגוד לרצונו וכל הזמן הוא מהרהר בשאלה מה יהיה אם תמות אשתו, שכן אז הוא יוכל להנשא לאשה שאותה הוא באמת רצה לשאת. במאמרנו נעסוק בשאלה האם ראוי לאדם להתעסק בשאלה 'מה יקרה אחרי מות אשתו', או לאשה מה יקרה אחרי מות בעלה.

המשנה (קידושין סב ע"א) עוסקת בדיני אדם הרוצה לקדש אשה כשרגע לא ניתן לקדש אותה בגלל שהיא גויה או שפחה, והאדם מקדש את האשה לזמן שאחרי הגיור או השחרור, לדעת התנא לא ניתן לעשות פעולת קניין או לקדש 'דבר שלא בא לעולם' לכן במקרים שכאלה האשה אינה מקודשת.

כמו כן מובא במשנה שלא ניתן לקדש אשה בזמן שהיא נשואה עדיין לבעלה הראשון, או לקדש אחות אשתו לאחר שאשתו תמות או לקדש אשה שהיא זקוקה לחליצה, מאותה סיבה.

בגמרא (קידושין סג ע"א) מובא שלדעת רבי מאיר הסובר שאדם מקדש או קונה דבר שלא בא לעולם, הקידושין יחולו גם במקרים אלה.

בירושלמי (ג, ה) מובא בשם רבי יוסי ברבי בון על המשנה: "מתניתא - (כשהמקדש אמר לאשה) 'לאחר שיחלוץ ליך יבמיך', אבל אם אמר: 'לאחר שימות יבמיך' - הרי זו מקודשת".

והאחרונים ניסו להבין מהו ההבדל בין שני המקרים לדעת רבי יוסי, אם כרגע לא ניתן לקדש את האשה, שהרי היא זקוקה ליבם מדוע יש הבדל בין אם המקדש מקדש לזמן שאחרי החליצה, או אחרי מיתת היבם?

האחרונים הציעו כמה הסברים:

א. האור שמח (אישות ז, יא, מופיע גם בחידושי ר' נחום יבמות יז - ה ובעוד אחרונים): שסברת רבי יוסי בירושלמי היא שכאשר היבם מת הרי שמתברר למפרע שאין לאשה למי לחכות ליבום, וממילא היא כלל לא זקוקה ליבום, ולכן הקידושין תופסים בה (הסבר נוסף מופיע בתשובות רעק"א תניינא סימן קטז).

ב. הפני משה (מפרשני הירושלמי): לדעת הירושלמי גם במקרה שאדם המקדש אשה נשואה ל'אחר שימות בעלה' צריך היה להיות הדין שהיא מקודשת לזמן זה, אלא שמשום שלא תהיה איבה בינה לבין בעלה, הפקיעו את הקידושין, ואיבה זו לא שייכת באופן שהאשה זקוקה ליבם, משום שהיא לא נשואה לו.

אחרונים רבים כתבו שהסבר זה אינו ראוי כלל להכתב (נודע ביהודה תניינא אבן העזר נד, חתם סופר ד - עט, שואל ומשיב תניינא ד - צז) מכיון שלא מצינו שחכמים הפקיעו באופן זה את הקידושין, ומסיבות נוספות.

אך מבחינה מוסרית נראה שדבריו נכונים, ואכן יש איסור מוסרי לקדש אשה בעודה נשואה לזמן שבו תהיה מותרת, וכפי שכתב החוות יאיר -

החוות יאיר (קצו) עסק במקרה שבו אדם שאשתו חולה רצה להבטיח לעצמו שאשה העובדת בביתו תהיה אשתו לאחר שאשתו תמות, כיון שהרופאים קצבו לה זמן קצר לחייה, אך האפטרופוס של המשרתת לא האמין לו ורצה לשדך אותה לאדם אחר, לכן הוא שאל אותו אם הוא יכול לקדש אותה לזמן שלאחר מיתת אשתו.

החוות יאיר כתב שהגיעה אליו שאלה דומה שבה היה שהיה סכסוך בין בעל לאשה, ושניהם החליטו להתגרש, אלא שלבעל היו דרישות כספיות שהאשה לא יכלה למלא אותם, ואדם שלישי הציע שהוא ימלא את דרישותיו הכספיות של הבעל, ולאחר שהבעל יגרש אותה הוא ישא אותה לאשה.

החוות יאיר כתב ש: "השבתי לו באף ובחמה ובקצף גדול שאל יוסיף לראות פני בבקשת עצה נגד מנהג עולם כי לא נכון לדבר עם אשת איש מענין נישואיה אחר גירושיה".

אך למרות זאת לאחר מכן הוא כותב לשואל במקרה הראשון כיצד ניתן לבצע קידושין שכאלו בצורה שתחול לפי ההלכה, אף שהוא כותב שאין לעשות כך באופן ציבורי, והוא מסיים: "ידי דעתי ועצתי אל תהא בזה, ואי אישר חילי (אם היה לי כח) הייתי גוזר עליך שלא תעשה כן, ודי בזה"

כלומר, למרות שהוא מצא דרך הלכתית על מנת שקידושין כאלו יתפסו על פי ההלכה, הוא אמר שלדעתו קידושין כאלו אינם מוסריים, ואין זה מדרך המוסר לחפש נשים אחרות, או גברים אחרים בעוד הבעל והאשה נשואים, ואפילו אם ברור לשניהם שנישואים אלו לא יארכו זמן רב. עיינו גם שו"ע אבן העזר הלכות אישות סימן כה סע' ח-י, ושו"ע אורח חיים סימן ר"מ סעיף ב ובנושאי הכלים שם בענין החומרא של אפילו מחשבות מסוג זה כל שכן מעשים.

סיכום:
במשנה מובא כי אדם המקדש אשה לזמן שאחר שמת בעלה או דבר אחר המעכב את הנישואין, הנישואין אינם חלים לדעת חכמים. לדעת ה'פני משה' יש בקידושי אשה נשואה משום איבה, וזו הסיבה שהם אינם חלים. להלכה לא הסכימו איתו. החוות יאיר הזהיר מפני השחיתות המוסרית שיש בצעד מעין זה.