הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"והילכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
קידושין נב ע"א
ת"ש: שנים שקדשו שתי אחיות, זה אינו יודע איזו קידש, וזה אינו יודע איזו קידש - זה נותן שני גטין, וזה נותן שני גטין!
ה"נ שהוכרו ולבסוף נתערבו.
דיקא נמי, דקתני אינו יודע ולא קתני אין ידוע שמע מינה.
אי הכי, מאי למימרא?
סיפא איצטריכא ליה: מת, ולזה אח ולזה אח - זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן, לזה אחד ולזה שנים -
האחד חולץ לשתיהן, והשנים - אחד חולץ ואחד מיבם, אם קדמו וכנסו - אין מוציאין אותן מידם;
דוקא מיחלץ והדר יבומי, אבל יבומי והדר מיחלץ לא, דקא פגע ביבמה לשוק.
ת"ש, דתני טביומי: לזה חמשה בנים ולזה חמשה בנות, ואמר אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני - כל אחת ואחת צריכה חמשה גיטין, מת אחד מהם - כל אחת ואחת צריכה ארבעה גיטין וחליצה מאחד מהן!
וכ"ת, ה"נ כשהוכרו ולבסוף נתערבו, הא אחת מבנותיך לאחד מבני קתני,
תיובתא דרבא! תיובתא.
והילכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם.
מעשה בחמש נשים.
אמר רב: ש"מ ממתניתין ארבע, ונקיט רב בידיה תלת;
ש"מ המקדש בפירות שביעית - מקודשת,
ושמע מינה קידשה בגזל - אינה מקודשת, אפילו בגזל דידה; ממאי? מדקתני שלהם היתה ושל שביעית היתה, טעמא דשביעית דהפקר הוא, הא דשאר שני שבוע לא;
ושמע מינה אשה נעשית שליח לחבירתה, ואפילו במקום שנעשית לה צרה.
ואידך מאי היא?
קידושין שאין מסורים לביאה.
וניחשבה!
משום דמספקא ליה אי כאביי אי כרבא.
הערות על הסוגיה:
1.
הגמרא מקשה כמה פעמים על רבא ומנסה ליישב באותו אופן,
את הקושיות היא מציינת ב"תיובתא" אע"פ שמייד היא מיישבת.
2.
בסוף היא מקשה ומסיימת "תיובתא דרבא תיובתא", כלומר, מדובר בדחייה סופית של דברי רבא.
3.
ואחר כך הגמרא מוסיפה "והילכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם"
3.1
מתעוררת השאלה מה מוסיף הכלל של "והלכתא", הרי דינו של רבא נדחה על ידי ה"תיובתא דרבא תיובתא".
3.2
יש אומרים שכוונת הגמרא לציין שבגלל ה"תיובתא..." המקרה של סוגייתנו שובץ ברשימת ההלכות שבהן הלכה כאביי ולא כרבא. והביטוי "והלכתא" לא בא לפסוק אלא נועד רק לציין עובדה.
4.
וראה מה שכתבנו על מסכת סנהדרין דף כז עמוד א:
עד זומם;
אביי אמר: למפרע הוא נפסל,
ורבא אמר: מיכן ולהבא הוא נפסל.
אביי אמר: למפרע הוא נפסל, מעידנא דאסהיד רשע הוא, והתורה אמרה +שמות כ"ג+ אל תשת ידך עם רשע - אל תשת רשע עד.
רבא אמר: מיכן ולהבא הוא נפסל; עד זומם חידוש הוא: מאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני! אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך.
איכא דאמרי,
רבא נמי כאביי סבירא ליה, ומאי טעם קאמר מכאן ולהבא - משום פסידא דלקוחות.
מאי בינייהו? - איכא בינייהו דאסהידו בי תרי בחד, אי נמי דפסלינהו בגזלנותא.
ואמר רבי ירמיה מדיפתי: עבד רב פפי עובדא כוותיה דרבא.
מר בר רב אשי אמר: הלכתא כוותיה דאביי.
והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם. "
5.
רבי ירמיה פסק נקודתית בסוגיה כרבא. הוא פסק זאת על סמך הלכה למעשה שקבע רב פפי.
מר בר רב אשי פסק כאביי. כנראה שגם הוא פסק נקודתית בסוגיה שבפנינו
6.
והגמרא עצמה [עורך הגמרא] הכריעה שהלכה כאביי בשישה מקומות בש"ס, ואחד מהם "עד זומם" – בסוגייתנו.
7.
לכאורה משמע מכאן שתמיד במחלוקות אביי ורבא הלכה כרבא מלבד בששת המקומות הללו.
8.
על עניין זה יש דיונים רבים בראשונים ובאחרונים.
9.
הליכות עולם שער חמישי פרק ב
ה. אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם דהלכתא כאביי, פירוש יע"ל קג"ם סימני הלכות הן,
יו"ד יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש ורבא אמר הוי יאוש,
עי"ן עד זומם בסנהדרין פרק דיני ממונות עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל,
למ"ד לחי בעירובין פרק ח' לחי העומד מאליו אביי אמר הוי לחי רבא אמר לא הוי לחי, ורבינו תם פירש למ"ד ימי לידה שאינה רואה בהן וכו',
קו"ף בקידושין פרק האיש מקדש קידושין שאין מסורין לביאה אביי אמר הוי קידושין ורבא אמר לא הוי קידושין.
גימ"ל גילוי דעת בגיטין פרק השולח גילוי דעתא בגיטין אביי אמר לא בטיל גיטא ורבא אמר בטיל גיטא,
מ"ם (מומר) [משומד] בפרק דיני ממונות מומר לאכול נבלות לתיאבון וכו':
10.
חשוב מאד לציין שה"נודע ביהודה" מוצא קשר ענייני בין כל ששת העניינים שבהם נפסקה ההלכה כאביי.
11.
כמו כן חשוב להעיר שיש מקרים בש"ס שההלכה נקבעה כאביי נגד רבא ושואלים הראשונים מדוע מחלוקות אלה לא התווספו לרשימה של "יע"ל קג"ם"?
12.
מסביר ב"גופי הלכות":
גופי הלכות פרק ה - כללי אות ה' כלל קנד:
הלכה כאביי ביע"ל קג"ם. קידושין דף נב ע"א). והקשו התוס' דאמאי לא חשיב פשע בה ויצאת לאגם דהלכה כאביי [ב"מ דף לו:], ותירצו דלכך לא נכתבה בכללא דיע"ל קג"ם, משום דאחר כך נפסקה הך הלכתא כרבא כרבנן סבוראי עכ"ל.
ולע"ד אפשר תירוץ אחר דכי אמרינן בעלמא פלוני ופלוני הלכה כפלוני, היינו במילתא דפליגי אליבא דנפשייהו ולא כי פליגי אליבא דאחר, וההיא דפשע בה ויצאת לאגם הוי פלוגתא דאביי ורבא אליבא דרבם רבה. ומה גם דאפשר דכיון דאביי ורבא תרוייהו תלמידי רבה, אפשר דאביי דייק טפי במילתא דרבה רביה, שמלבד שלמדו תורה גידלו בביתו כבן וקראו אביי לומר ששמו כשם אביו[מא].
הסבר: כל [!!!] כללי ההלכה שבהם נקבע שהלכה כפלוני נגד אלמוני תקפים רק כאשר הם חולקים מדעת עצמם ולא כאשר הם חולקים בדעת קודמיהם [מסבירים אותם או מצטטים אותם]. בסוגייתנו, למשל אביי ורבא חולקים מסברת עצמם בקשר ל"עד זומם".
13.
תוספות מסכת קידושין דף נב עמוד א
ביע"ל קג"ם - למ"ד פירש הקונטרס לחי העומד מאיליו
ור"ת מפרש דהלמ"ד היינו ימי לידה שאינה רואה בהן שאין עולים לספירת זיבתה
ובני נרבונא מפרשים דהלמ"ד היינו פלוגתא דפ' כל שעה (פסחים דף כה:) לא אפשר ולא קמכוין דהלכה כאביי ומכל מקום לא הוזכר יע"ל קג"ם אלא על יאוש שלא מדעת ועד זומם
וא"ת אמאי לא חשיב נמי פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה אביי משמיה דרבה אמר חייב ורבא משמיה דרבה אמר פטור (בבא מציעא דף לו:) והלכה כאביי דהא מסקינן (שם בבא מציעא דף מב.) והלכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב כדפר"ח ובספרים לא כתוב והלכתא בהך שמעתא
אבל כתב בה"ג וגם כתוב בספרים גבי המפקיד מעות אצל חבירו בעובדא דצריפא דאורבני
ונראה לפרש דלכך לא נכתבה בכללא דיע"ל קג"ם דלאחר כך נפסקה הך הילכתא כרבנן סבוראי.
משמע מדבריו שה"והלכתא כוותיה דאביי ביעל קגם" נקבע אחרי ה"והלכתא כאביי", או אולי כוונתו בדיוק להיפך.
13.1
גם בסוגייתנו - קידושין דף נב, יתכן שה"תיובתא דרבא תיובתא" נקבע אחרי שנקבע הכלל של הלכה כאביי ביעל קגם.
14.
חידושי הריטב"א מסכת קידושין דף נב עמוד א
והא דמני הכא בכללא הא דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוה מיצטריך ליה דהא פשיטא דהלכתא כאביי כיון דאיתותב רבא,
אלא מני לה אגב גררא דאידך משום דלית הלכתא כוותיה אלא בהני לאתנוחי בהו סימנא,
וכן נמי ביאוש שלא מדעת דמני איתותב רבא בפרק אלו מציאות.
משמע כדברינו לעיל בסעיף 3.2 וכאפשרות השניה לעיל בסעיף 13.
15.
ראה בהרחבה על הכלל של "הלכתא כאביי ביע"ל קג"ם", אצל הרב זיני, "רבנן סבוראי", עמדים 347-366.
***
הערה חשובה: הרי "רב" כבר התלבט כאביי או כרבא. משמע שהדיון היה כבר בימי "רב" וזאת הגמרא אומרת אחרי ה"תיובתא...". לכן נזקקו ל"הלכתא כאביי ביעל קגם".
