תלמיד וחכם
קידושין מט ע"ב
"על מנת שאני תלמיד - אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא, אלא כל ששואלין אותו בכל מקום דבר אחד בלימודו ואומרו, ואפילו במסכתא דכלה.
על מנת שאני חכם - אין אומרים כחכמי יבנה, כרבי עקיבא וחביריו, אלא כל ששואלים אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה".
מה בין תלמיד לחכם? הרי בשניהם שואלין אותו בכל מקום ואומר!
רש"י פירש: "דברי חכמה - מילתא דתליא בסברא", כלומר שההבדל הוא שתלמיד שואלין אותו רק "דבר אחד בלימודו". ואילו חכם "שואלים אותו דבר חכמה" ופירש רש"י שהוא דבר שתלוי בסברה.
אבל רבינו יהונתן מלוניל פירש: (דף כ ע"ב לדפי הרי"ף) "דבר אחד מתלמודו. מה שהוא רגיל ללמוד. ואפילו במסכת כלה. שאינה חמורה כל כך, כיון שיודע מה שרבו לימדו תלמיד מיקרי. דבר חכמה בכל מקום. שיודע להשיב באיזה מסכתא מה שישאלו במה שכתוב בה. אבל רבי עקיבא וחביריו יודעין לחדש מה שלא נמצא בפירוש".
וכן פירש בבית הבחירה למאירי: "על מנת שאני חכם אין אומרים כרבי עקיבא וחבריו להיות מעמיק במה שאין יד הבריות שולטות לשאול בו אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום והוא אומר".
כלומר שההבדל אינו במילים: "דבר חכמה", אלא במילים: "דבר אחד". מהתלמיד ביקשו שיאמר רק דבר אחד בכל מקום, כלומר מכל מקום שיחפוץ. ואילו את החכם שואלים בכל מקום ומקום – והוא אומרה, בהיותו בקי בכל.
ראיות לפירוש רבינו יהונתן והמאירי:
א. לרש"י קשה, שהרי בינה היא "מילתא דתליא בסברא", ולא "דבר חכמה". כמו שפירש רש"י בעצמו במשלי ד, ז: "ראשית חכמה קנה חכמה - תחלת חכמתך למוד מאחרים קנה לך שמועה מפי הרב, ואח"כ בכל קנינך קנה בינה, תתבונן בה מעצמך להשכיל הטעמים דבר מתוך דבר". ובמסכת שבת דף לא ע"א על: "חכמת ודעת" – "הבנת דבר מתוך דבר - היינו דעת". ובמסכת עירובין דף ק ע"ב על: "חכמים ונבנים" – "נבונים - מבינים דבר מתוך דבר". והוא ממדרש משלי פרשה א: "בינה להבין דבר מתוך דבר".
ב. בעמוד הקודם נתבאר ההבדל בין קריינא – שיודע לקרא שלשה פסוקים שזה המועט ביותר, לבין קרא – שבקי בכל המקרא. וכך הוא ההבדל בין תלמיד – שהוא בתחילת לימודו, לבין חכם – שכבר גמר ששה סדרים.
ג. מצינו שאכן היו שואלים בכל מקום, והנשאל נצרך לדעת הכל.
במסכת בבא בתרא דף כב ע"א: "א"ל רבא לרב אדא בר אבא: פוק תהי ליה בקנקניה, נפק [אזל]. בעא מיניה: פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי, מהו? לא הוה בידיה. א"ל: מר ניהו רבא? טפח ליה בסנדליה, א"ל: בין דידי לרבא איכא טובא, מיהו על כרחך אנא רבך ורבא רבה דרבך. לא נקטו ליה שוקא, פסיד גרוגרות דידיה".
במסכת שבת דף קח ע"א: "שמואל וקרנא הוו יתבי אגודא דנהר מלכא, חזינהו למיא דקא דלו ועכירי. אמר ליה שמואל לקרנא: גברא רבה קאתי ממערבא, וחייש במעיה, וקא דלו מיא לאקבולי אפיה קמיה, זיל תהי ליה אקנקניה. אזל אשכחיה לרב, אמר ליה: מניין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה? אמר לו: דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך - מן המותר בפיך. מנין לדם שהוא אדום? - שנאמר ויראו מואב מנגד את המים אדמים כדם. מניין למילה שבאותו מקום? - נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן ערלתו, מה להלן דבר שעושה פרי - אף כאן דבר שעושה פרי. - אימא לבו, דכתיב ומלתם את ערלת לבבכם, אימא אזנו, דכתיב הנה ערלה אזנם? - דנין ערלתו תמה מערלתו תמה, ואין דנין ערלתו תמה מערלת שאינה תמה".
ד. בגירסת הרי"ף הרא"ש והרמב"ם המילים "בכל מקום" כתובים רק בחכם ולא בתלמיד. לפיכך נהיר שאת התלמיד שואלין סתם דבר אחד שיאמר, ואת החכם שואלים מכל מקום. וכך נוסח הגמרא במסכת תענית דף י ע"ב.
ה. אמרו במסכת שבת דף קיד ע"א: "ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור - זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה... ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם - כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום ואומרה. למאי נפקא מינה - למנוייה פרנס על הציבור. אי בחדא מסכתא - באתריה, אי בכוליה תנויה - בריש מתיבתא".
מבואר שפירוש "בכל מקום" – בכל מקום שיחפוץ השואל, ולו בכל מסכת אחת. ומדובר פה בתלמיד שכבר אינו בתחילת דרכו אלא מתגדל והולך עד שיהיה חכם.
ו. גם תלמיד מתחיל עשוי לדעת לומר דבר סברה אחת, וכי לזה ייקרא חכם?!
ז. אמרו: "תלמיד - אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא", ופירש רש"י: "תלמידים היו ובחורים ולא באו לכלל סמיכה ולא היו בימיהם כמותם בתורה כדתנן (סוטה דף מט) משמת בן עזאי בטלו השקדנים". והרי ודאי ידעו הם גם לומר דבר סברה אחת, ומדוע לא באו לכלל חכם?!
