מאי תרגום
קידושין מט ע"א
"תנו רבנן: על מנת שאני קריינא, כיון שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת - הרי זו מקודשת, רבי יהודה אומר: עד שיקרא ויתרגם. יתרגם מדעתיה?! והתניא, רבי יהודה אומר: המתרגם פסוק כצורתו - הרי זה בדאי, והמוסיף עליו - הרי זה מחרף ומגדף! אלא מאי תרגום - תרגום דידן".
פירש רש"י:
"המתרגם פסוק כצורתו - שבא לחסר תוספת התרגום שלנו לומר לא אתרגם פסוק זה אלא כצורתו, כגון לא תענה על ריב (שמות כג) לא תסהיד על דינא הרי זה בדאי.
והמוסיף עליו - שבא לומר הואיל וניתן רשות להוסיף אוסיף גם אני בכל מקום שארצה.
הרי זה מחרף - מבזה את המקום משנה את דבריו, ואונקלוס כשהוסיף לא מדעתו הוסיף שהרי בסיני ניתן אלא שנשתכח וחזר ויסדו כדאמרינן במגילה (דף ג) ושום שכל זה תרגום".
וקשה,
א. מנין שכבר בסיני ניתן? והרי שם במסכת מגילה עסקו בקריאת התורה שבימי עזרא, (נחמיה ח, ח) וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא. ושם בגמרא אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: "מְפֹרָשׁ - זה תרגום". וכך מסתבר, שבימי עזרא נצרכו לתרגום ארמי כי העם הבין ארמית, וכתוב (נחמיה יג, כד) וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית; ואילו בתקופות הקדומות יותר לא הבינו העם ארמית, ככתוב: (מלכים ב' יח, כו; ישעיהו לו, יא) דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה.
ב. אמנם הסיקה הגמרא במגילה שם "שכחום וחזרו ויסדום", שאילו נשתמר התרגום של ימי עזרא לא היה נצרך אונקלוס לחזור ולתרגם. אך מנין שאונקלוס ידע לכוין בדיוק לאותו תרגום של ימי עזרא?
ג. בפירושו לתורה כתב רש"י עצמו: (שמות טו, יג) "ואונקלוס תרגם לשון נושא וסובל, ולא דקדק לפרש אחר לשון העברית". (דברים יב, ל) "אונקלוס תרגם לשון מוקש. ואני אומר שלא חש לדקדק בלשון". וכי יכול רש"י לחלוק או להעיר על דברים שנאמרו הלכה למשה מסיני?! וכיצד כלל תלה את התרגום וחוסר הדקדוק באונקלוס אם התרגום מסיני?
ד. כתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה יב הלכה יא: "מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו", מכאן הסיק ששפחה מותרת מהתורה. ובהלכה יג כתב: "אל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה... הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה". ואיך תלה את הדברים באונקלוס וכיצד יכל לחלוק על פשט דבריו אם הדברים נאמרו מסיני?!
ה. כתב בספר העיתים (לרבי יהודה בן ברזילי הנשיא אלברצלוני תלמיד הרי"ף) סימן קעה: "גרסינן במגילה בפרק קמא: (דף ג ע"א) אמר רבי ירמיה ואי תימא רבי חייא בר אבא תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע ושל נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה מלאכי. ובמערבאה כתב: רבי ירמיה בשם בר בא תרגום עקילס הגר התורה לפני רבי אליעזר ורבי יהושע וקלסוהו יפיפית מבני אדם. ומקשינן (במגילה שם) 'מפורש' זה תרגום! ומפרקינן תרגום אחר היה ועזרא תרגמו כדאמרינן במגלה רבה. ותרגום של ארץ ישראל שיש בו תוספת הגדות זה הוסיפו חזנין שלהן מחמתן ואמרו שמותר לאומרו בבית הכנסת מפני שפירוש הוא". וקשה מדוע התיר תרגום של ארץ ישראל הנקרא תרגום ירושלמי לאחר שהגמרא התירה רק תרגום דידן הנקרא כיום תרגום אונקלוס? ודבריו אמנם מוכרחים, שהרי בא"י נהגו לתרגם באותו תרגום. ואף שבתשובות הגאונים הקפידו על תרגום אונקלוס דוקא, הטעם הוא שהם נהגו מנהגי בבל. ואכן במפורש כתב ספר העיתים שהתרגום שבימי עזרא היה תרגום אחר עזרא תרגמו, וכיון שנשתכח נצרך עקילס לתרגם שוב. הרי שלא היה תרגום יחיד שניתן בסיני והיה ביד עזרא וביד אונקלוס.
ו. אמרו במסכת מגילה דף כה ע"א: "האומר: ומזרעך לא תתן להעביר למלך - לא תתן לאעברא בארמיותא - משתקין אותו בנזיפה". ובגמרא שם: "תנא דבי רבי ישמעאל: בישראל הבא על הכותית והוליד ממנה בן לעבודה זרה הכתוב מדבר". וכתב המהרש"א בחידושי אגדות: "לפרש"י נראה דבא תנא דבי רבי ישמעאל לפרש המתניתין דמשתקין אותו מלומר כן דהכתוב מדבר בישראל הבא כו' אלא דהכתוב מדבר במעביר בנו באש. אבל מדברי הערוך בערך ארם נראה דבא תנא דבי רבי ישמעאל לומר דקושטא הוא דהכתוב מדבר בישראל הבא על הנכרית כו', ומתני' דקתני משתקין אותו היינו דאומר דהכתוב אינו מדבר אלא בארמיים שמעבירין זרעם למולך וע"ש, ולדבריו יתיישב דברי התרגום יונתן שהוא פירש המקרא לא תתן בתשמישתא לצד בת עממין כו' ע"ש". כלומר שהתרגום המכונה יונתן המבוסס על תרגום א"י אכן תרגם כדברי תנא דבי רבי ישמעאל, ולא כתרגום אונקלוס, ולדברי המהרש"א גם תרגום זה ראוי. ואף לפירוש רש"י, המשנה פסלה דוקא את התרגום שבפסוק זה אך לא את תרגומי ארץ ישראל שבשאר הפסוקים.
אלא שרש"י דקדק לבאר בתחילת דבריו: "המתרגם פסוק כצורתו... כגון לא תענה על ריב - לא תסהיד על דינא", שדוקא בשיבוש כזה הנוגד את ההלכה נקרא בדאי. ואמנם כבר היה תרגום בדור יוצאי מצרים, כדברי המשנה במסכת סוטה דף לב ע"א: "ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח, וסדוהו בסיד, וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר: (דברים כז, ח) בַּאֵר הֵיטֵב". ואותם תרגומים ודאי שלא סתרו את אמיתת התורה שנתנה בסיני. וכן תרגום ימי עזרא, וכן תרגום אונקלוס. אך אין הכוונה שאונקלוס כיון מילה במילה לתרגום קדמון. ומה שכתב רש"י: "ואונקלוס כשהוסיף לא מדעתו הוסיף שהרי בסיני ניתן" – הוא התייחס להדיא דוקא לתוספות שבדברי התרגום, כגון שמתרגם וירד ה' – ואתגלי ה'. ודבר זה ודאי ידוע כבר מסיני שאין לו דמות הגוף ואינו גוף.
ומה שאמרו במסכת נדרים דף לז ע"ב: "קסבר: פיסוק טעמים דאורייתא הוא, דאמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב, מאי דכתיב: ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא? ויקראו בספר תורת האלהים - זה מקרא, מפורש - זה תרגום, ושום שכל - אלו הפסוקים", פירש בשו"ת הרב"ז חלק א (או"ח, יו"ד) סימן כו: "והיינו מקרא דדברי קבלה הנ"ל, שהוא כדברי תורה, כר"ה י"ט ע"א". ששם אמרו: "אמר רב אשי: גדליה בן אחיקם דברי קבלה הוא, ודברי קבלה כדברי תורה דמו".
וכך נפסקה הלכה לענין הלכות "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום" (מסכת ברכות דף ח ע"א), במשנה ברורה סימן רפה ס"ק ה: "מי שאינו בר הכי שיבין את פירש"י ראוי לקרות בפירוש התורה שיש בלשון אשכנז בזמנינו כגון ספר צאינה וראינה וכיוצא בו המבארים את הפרשה ע"פ פירש"י ושאר חכמינו ז"ל הבנוים על יסוד התלמוד". כלומר שהנצרך הוא שהתרגום או המפרש לא יסתור את הדינים המפורשים בתלמוד.
