רב או רבה? / הרב יעקב לויפר
פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה
רשב"ם בדף צ"ד,א (ד"ה נותן לו דמי חיטין), כותב שהטעם לכך שהמוציא אבנים וצרורות מחיטי חברו חייב – הוא משום דינא דגרמי. [כיון שמפסיד לחברו את משקל האבנים לכשיבוא למכור את החיטים לפי משקל, ודבר זה נחשב גרמי]. ובגליון הש"ס שם העיר על כך: "קשה לי, הא מרא דשמעתא הוא רבה, והוא סובר בב"ק דהשורף שטרותיו של חבירו פטור".
כוונת רעק"א למובא בגמרא לעיל (צג:) "והאמר רבה בר חייא קטוספאה משמיה דרבה: בורר צרור מגרנו של חברו – נותן לו דמי חטין", אם נאמר שהסיבה לתשלומים היא מחמת דינא דגרמי כדברי רשב"ם, הרי אין זה יכול להתיישב בשיטת רבה, שכן הוא סובר שפטורים על דינא דגרמי, ולכן השורף שטרותיו של חברו פטור, למרות שדבר זה נקרא היזק של גרמי.
בנוסף לזה יש להעיר על לשון הגמרא 'בורר צרור מגרנו של חבירו – נותן לו...' שכן הרגילות היא לכתוב 'הבורר צרור – נותן' ולשון 'בורר צרור' משמע שלכתחילה יש לו לעשות כן.
הפתרון המדהים למדי לשתי השאלות הוא שבמקור היה כתוב 'אמר רַב – הבורר צרור', ולא 'אמר רַבָּה בורר צרור'. רב לא אמר שפטורים על דינא דגרמי, וקושיית רעק"א מתיישבת מאליה.
הגירסה הזאת היתה קיימת עדיין בדפוס שונצינו, אלא שבדפוס ונציה הראשון זזה הה"א בטעות – והמימרא הופקעה מרב לזכותו של רבה. ברי"ף (דף מז.) נשארה הגירסה הנכונה: "אמר רבה בר חייא קטפסאה משמיה דרב, הבורר צרור מתוך גרנו של חברו....", וכך מפורש במסכת ביצה (לח:) "הא דאמר רבי חייא קטוספאה משמיה דרב: הבורר צרורות מגרנו של חברו - חייב לשלם לו דמי חטים"
אפילו לפני ה'תורת חיים' היתה הגירסה הנכונה (חידושיו לב"ב צד. ד"ה תפשוט): "ותיובתא דרב דאמר הבורר צרור מגרנו של חבירו" וכו'.
אימת התחילה הטעות? לראשונה בדפוס ונציה רפ"א-רפ"ג: שם זזה הה"א של 'הבורר' בטעות, והתחברה לסופה של תיבת 'רב' שלפניה. [ראה תמונה].
