ודרש אבימי מִזְמוֹר לְאָסָף
קידושין לא ע"ב
"אמר רבי אבהו: כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד. חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו, וכי הוה אתא רבי אבהו קרי אבבא, רהיט ואזיל ופתח ליה, ואמר: אִין אִין עד דמטאי התם. יומא חד אמר ליה: אשקיין מיא, אדאייתי ליה נמנם, גחין קאי עליה עד דאיתער, איסתייעא מילתיה ודרש אבימי: (תהלים עט, א) מִזְמוֹר לְאָסָף".
ופירש רש"י:
"חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו - ואפילו הכי כי הוה קרי רבי אבהו אבבא היה אבימי רץ ופותח לו ואינו מניח לאחד מבניו לילך.
אין אין - אפתח אפתח.
איסתייעא מילתא - בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו. ויש מפרשים שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' קינה לאסף מיבעי ליה ודרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקדוש ברוך הוא חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד, וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון (איכה ד)".
וצריך ביאור מה ענין אותם כיבודים שכיבד אבימי את אביו לדרשתו את מזמור לאסף.
אלא שהצד השוה באותם שני מעשיו של אבימי ששניהם היו בזמן ביאתו לקראת מעשה הכיבוד, אם בהזדרזו לשער וקריאתו אִין אִין, ואם בהביאו את המים והמתנתו בסבלנות. ובאותו הזמן היה מצטער על שאינו יכול להגיע מיד למלא את רצון אביו ולקיים את המצוה.
ובעוד שהיה ממתין לאביו שייקץ התבונן בפסוק: מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים. ונתקשה: בשלמא בסיפא מתוארת הפורענות – טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים. אלא רישא, מה אכפת לנו אם: בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ, לשם מה כלל נזכרה בבא זו?!
אלא על כרחך להשמיענו שעל עצם ביאת הגוים לעבירה העלה עליהם הכתוב כאילו כבר קיימוה. ואם מידת פורענות כך, מידה טובה על אחת כמה וכמה, שהבא לקיים את המצוה כמותו כמי שכבר מקיימה.
ולא זו בלבד, אלא שאין סתם נַחֲלָתֶךָ אלא ישראל, ככתוב: (דברים ט, כט) וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ, ועוד מקראות. לפיכך קשיא רישא אסיפא: וכי בישראל נחלתך באו? והרי לא באו אלא בהיכל ובירושלים, בעצים ובאבנים!
אלא שמכאן הסמך לדרשה: מזמור לאסף?! קינה לאסף מיבעי ליה! "אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה ויצא בנו לתרבות רעה, מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים. ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר, אמרו לו המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב ומזמר?! אמר להם מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו. כך אמרו לאסף הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?! אמר להם מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל" (איכה רבה פרשה ד, יד). מן הראוי היה שישפוך חמתו בישראל עצמם, והמיר עונשם בעצים ואבנים, והעלה עליהם הכתוב כאילו שפך בם. ואם במידת פורענות כך, במידה טובה על אחת כמה וכמה, שהבא לקיים את המצוה כמותו כמי שכבר קיים את עצמותה.
