הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

חלקי התורה שבכתב והתורה שבעל פה

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

קידושין ל ע"א

 

עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה?
אמר רב יהודה אמר שמואל: כגון זבולון בן דן,
שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד, הלכות ואגדות.
מיתיבי: למדו מקרא - אין מלמדו משנה;
ואמר רבא: מקרא - זו תורה!
כזבולון בן דן ולא כזבולון בן דן... 

מבנה הסוגיה:

1.

עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה?
אמר רב יהודה אמר שמואל:כגון זבולון בן דן,
שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד, הלכות ואגדות.
מיתיבי: למדו מקרא -אין מלמדו משנה;

רש"י מסכת קידושין דף ל עמוד א:
אינו מלמדו משנה - אין חובת בנו עליו אלא במקרא מכאן ואילך ילמד הוא לעצמו.

ואמר רבא: מקרא - זו תורה!

1.1
רש"י מסכת קידושין דף ל עמוד א:
תורה - ולא נביאים וכתובים.

2.

כזבולון בן דן ולא כזבולון בן דן,
כזבולון בן דן - שלמדו אבי אביו,
ולא כזבולון בן דן -דאילו התם מקרא, משנה ותלמוד, הלכות ואגדות, ואילו הכא מקרא לבד...

3.

... אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניא, מאי דכתיב: ושננתם לבניך?
אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם,
לעולם ישלש אדם שנותיו,
שליש במקרא,
שליש במשנה,
שליש בתלמוד.

3.1
רש"י מסכת קידושין דף ל עמוד א:

גמ' - סברות וטעמי סתימתיהן של משניות ולתרצם במה שסותרות זו את זו.

בפשטות אצל רש"י "תלמוד"=גמרא"

4.
בסוגייתנו - קידושין דף ל - מדובר כנראה רק על מה שאדם חייב ללמד לבן-נכד, אבל אדם לעצמו חייב ללמוד היקף רחב יותר, ותלמיד חכם חייב להרחיב אף יותר - ראה להלן.

5.
ראה מה שכתבנו על מסכת סוכה דף כח, שם מובא פירוט גדול של מה שנכלל בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה.

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח
מקרא
האם הכוונה שרבי יוחנן בן זכאי ידע את כל הפרשנויות על ה"מקרא" [תנ"ך?]

6.

ומשנה,

רש"י: משנה - כגון משנה וברייתא של ששה סדרים.
רש"י אומר "כגון", האם יש ב"משנה" יותר מ"משנה וברייתא של ששה סדרים"?

6.1
האם רש"י מכנה "ברייתא" בשם"משנה"?

7.

תלמוד,

רש"י: גמרא - זו היא סברא, שהיו התנאים אחרונים מדקדקים בדברי הראשונים הסתומים לפרשם וליתן בהן טעם, כמו שעשו האמוראים אחר התנאים שפירשו דברי התנאים שלפניהן וקבעו בהן גמרא, ואותו דיוק שבימי התנאים נקרא תלמוד.

7.1
ההסבר של הרשב"ם הוא ממסכת בבא בתרא דף קלד:
רשב"ם: גמרא - סברת המשניות כעין שאנו מפרשין עליהן לא שנו כו' חסורי מחסרא כו'.

7.2
לפי רש"י יש הבדל בין "תלמוד" ל"גמרא". "תלמוד" - מה שהתנאים האחרונים דייקו בדברי התנאים הראשונים. ואילו "גמרא" - מה שהאמוראים דייקו בדברי התנאים "שלפניהם" - כנראה שכוונתו היא למה שהאמוראים דייקו בדברי התנאים האחרונים. כלומר יש כאן הסבר להשתלשלות ההלכה מהתנאים הראשונים לתנאים האחרונים ולאמוראים.

7.3
מיהם ה"תנאים אחרונים"?
תפארת ישראל - בועז מסכת כלים פרק ל:
"אולם זה פשוט שכמה משניות נתוספו ע"י רבי מחכמי הדורות של התנאים האחרונים שהיו לפני רבי."

כנראה שמתכוון לתנאים שהיו לפני "רבי", ואולי הכוונה היא "רק" לדור אחד לפניו - תלמידי רבי עקיבא.

7.4
חידושי הרשב"א מסכת שבת דף יד עמוד א:

"והרמב"ן ז"ל הקשה על זה דאם כן למה נחלקו התנאים האחרונים כרבי מאיר ורבי יהודה במסכת ידים (פ"ג מ"ה) איזה ספר מטמא את הידים, ומאי נפקא להו מינה דמכל מקום כל סתם ידים מטמו את התרומה מתקנת הראשונים מתלמידי שמאי והלל דקדימי להו טובא, ..."

הוא מכנה את רבי מאיר ורבי יהודה כתנאים אחרונים, ואת תלמידי שמאי והלל - תנאים ראשונים.

7.5
דיון מפורסם לגבי הביטוי "איתמר" שמובא על דברי אמוראים:
תוספות הרא"ש מסכת יומא דף נז עמוד ב:

"איתמר ר' יאשיה ור' יונתן וכו'. ואף על פי שתנאים הם קאמר בלשון מימרא לפי שהיו מתנאים אחרונים כמו ר' חייא ור' שמעון ברבי ורב."

הוא מכנה "תנאים אחרונים" את החכמים הבאים: "רבי יאשיה"; "רבי יונתן"; "רבי חייא"; "רבי שמעון ברבי" [בנו ותלמידו של "רבי"]; "רב".
לתשומת לב! הוא מכנה את האמורא "רב" כתנא אחרון, ולפיו מובן הכלל שנקבע - "רב תנא הוא ופליג".

לסיכום: אין לנו הוכחה ברורה מאיזו תקופה מתחילה תקופת התנאים האחרונים.
הרשב"ם לא מתייחס ל"תלמוד" אלא רק ל"גמרא" ודבריו דומים לדברי רש"י על "גמרא".

8.
המשך הגמרא במסכת סוכה דף כח:

הלכות

רש"י: הלכות - הלכה למשה מסיני, כגון גוד ולבוד ודופן עקומה, שיעורין חציצין מחיצין, עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים.
רשב"ם: הלכות - הלכה למשה מסיני.
רש"י מביא כמה דוגמאות להלכה למשה מסיני, כאשר רוב רשימתו היא מהלכות הקשורות לסוכה.

9.
המשך הגמרא:

ואגדות,

רשב"ם: הגדות - מדרשי פסוק כגון תנחומא וב"ר ויקרא רבה.

10.
המשך הגמרא:

דקדוקי תורה

רש"י: דקדוקי תורה - ריבויי אותיות שבאין לדרוש בהן ריבוים ומעוטים, כגון: האזרח - להוציא הנשים, שדקדקה התורה בלשונה לכתוב אות יתירה ללמד.
רש"י מקשר את דבריו לסוגיה באותו עמוד [מסכת סוכה דף כח עמוד א] בקשר לחיוב נשים במצוות סוכה.

10.1
רשב"ם: דקדוקי תורה - וי"ו דוזה לכם הטמא (ויקרא יא) דמרבינן מיניה דם השרץ.

11.
המשך הגמרא:

ודקדוקי סופרים,

רש"י: דקדוקי סופרים - שהוסיפו לדקדק אחר מעשה הבריות, ולהחמיר ולעשות סייג ואזנים לתורה, וגזרו גזרות להרחיק את האדם מן העבירה, ודכוותה בבכורות דף ל, ב): גר הבא לקבל תורה עליו חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו, ר' יוסי אומר: אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים.

11.1

רשב"ם: דקדוקי סופרים - כגון גזירות שגזרו חכמים שלא יבא לידי איסור תורה.

הוא מתייחס לכאורה רק לנקודה אחת בדברי רש"י.

12.
המשך הגמרא:

קלים וחמורים

רש"י: קלים וחמורים - דברים הלמדין בקל וחומר, שניתנו לדון מעצמן לכל אדם ולא פירשו כלום בסיני.

רשב"ם: וקלים וחמורים - שאדם דן מעצמו.

13.
המשך הגמרא:

וגזרות שוות,

רש"י: וגזרות שוות - דברים הלמדין בגזרות שוות.
רשב"ם: גזירות שוות - כגון יליף קיחה קיחה משדה עפרון (קידושין דף ב).

14.
המשך הגמרא:

תקופות

רש"י: תקופות - חשבון הילוך חמה ולבנה.
רשב"ם: תקופות - מולד הלבנה.

15.
המשך הגמרא:

וגימטריאות,

רש"י: וגימטריאות - דברים הלמדין בלשון גימטריא, כגון: (ירמיהו כה) שש"ך - בבל בא"ת ב"ש, כשדים (שם /ירמיהו/ נא) -לב קמי בא"ת ב"ש, סהדה - מנון (סוכה דף נב, ב) בא"ט ב"ח, וכן לפי מנין האותיות, כגון: סתם נזירות שלשים יום (נזיר דף ה, א) - מקדוש יהיה, יהי"ה בגימטריא שלשים הוו.

רשב"ם: וגימטריאות - כגון אנכי אנא נפשי כתבית יהבית ירט יראה ראתה נטתה (שבת דף קה).

16.
המשך הגמרא:

שיחת מלאכי השרת

רשב"ם: ושיחת מלאכי השרת - להשביעם.

17.
המשך הגמרא:

ושיחת שדים

רש"י: שיחת מלאכי השרת שיחת שדים שיחת דקלים - לא ידענא מאי היא.

רשב"ם: שיחת שדים - להשביעם ונפקא מינה לעשות קמיע לרפואה.

18.
המשך הגמרא:

ושיחת דקלים,

רשב"ם: ושיחת דקלים - שבני אדם רגילים לדבר על הדקלים כדכתיב בשלמה וידבר על העצים (מלכים א ה).

19.
המשך הגמרא:

משלות כובסין,
משלות שועלים,

רש"י: משלות כובסין ומשלות שועלים - שיסדו קדמונים לתת אמתלא לתוכחתם, ותולין אותן בכובסים ובשועלים, כגון (סנהדרין דף לט, א) מאזני צדק, אבות אכלו בוסר.

רשב"ם: ומשלות כובסין - צורך יש בה ללמוד דברי תורה כדכתיב (קהלת יב) תקן משלים הרבה וכתיב להבין משל ומליצה (משלי א).

20.
המשך הגמרא:

דבר גדול ודבר קטן.
דבר גדול - מעשה מרכבה,

רשב"ם: מעשה מרכבה - שביחזקאל.

21.

דבר קטן - הויות דאביי ורבא.

רש"י מסכת סוכה דף כח עמוד א: הויות דאביי ורבא - כל איבעיא להו לאביי ורבא הוה מספקא להו, ובכולן נתן את לבו ונתן בהן טעם, ובימי אמוראים נשתכחו.

לפי רש"י, אין הכוונה להדגיש את גדולתם של אביי ורבא אלא את גדולתו של רבי יוחנן בן זכאי שכבר בזמנו הכיר את הבעיות [בלשון הגמרא בש"ס: "איבעיא להו"] שהתלבטו בהם אביי ורבא.

הביטוי "בעי אביי" מוזכר בש"ס כ 10 פעמים; "בעי רבא" - כ100 מופעים בש"ס. לצורך השוואה: "בעי שמואל" - 1 פעם; "בעי רב: - 1 פעם; "בעי רב הונא" - 0 פעמים; "בעי רב יהודה" - 1 פעם.

משמע מרש"י שרבי יוחנן בן זכאי לא רק הכיר את הבעיות של "איבעיא להו" אלא גם פתר אותן, ועד תקופת אביי ורבא הם נשתכחו, והם - אביי ורבא - העלו את הספיקות מחדש, אבל כנראה שהם לא ידעו את הפתרון לאותן בעיות עד שבאו חכמים אחרים.

נראה לי שהזכרת "אביי ורבא" אינה בדווקא, אלא רבי יוחנן בן זכאי הכיר את כל דברי האמוראים העתידיים! ולפי זה יוצא שכל דברי הש"ס הם "בסך הכל" שיחזור היסטורי של מידע שהיה כבר ידוע בתקופת התנאים הראשונים!!!

21.1
וכן מובא במפורש:
רבינו חננאל מסכת סוכה דף כח עמוד א:

"הויות דאביי ורבא פי' הקושיות שהיו נושאין ונותנין בה עכשיו אביי ורבא פשוטות וסדורות היו ומכוונות ביד ריב"ז*)וכך היו מתעסקין בהן"

21.2
רשב"ם: הויות דאביי ורבא - שהקשו משניות וברייתות טובא ותירצום.

לפי הרשב"ם: אביי ורבא הקשו הרבה על משניות וברייתות. כנראה שהוא מתכוון שמדובר על סתירות בין מקורות של משנה וברייתא ביניהם לבין עצמם.
נראה לי שהוא לא מתכוון לקשיי סברא על משנה או על ברייתא!

ראה גם רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ג, הלכה י"ג, וב"כסף משנה", שם.
ראה על הנ"ל גם ב"מתיבתא", הערה כז.

22.
נסכם:

מרשב"ם משמע שהתנאים ידעו לתרץ כל הסתירות בין המשניות והברייתות, אלא שתירוצים אלה לא נאמרו במפורש אלא היו כמובנים לשעתם ואז "אביי ורבא" אמרו התירוצים בפירוש.
לפי זה אין הכוונה ב"הוויות אביי ורבא" לכל דבריהם של האמוראים.

ואילו לפרש"י משמע שהתנאים ידעו גם את רוב דברי האמוראים שדנו והסתפקו בהלכות שונות שאינן קשורות ישירות להבנת דברי התנאים במשניות ובברייתות. דיונים אלה שהיו כבר בזמן רבן יוחנן בן זכאי – נשתכחו.

רש"י לא ממשיך, ואפשר להסביר בדבריו שהאמוראים "אביי ורבא" דנו והתלבטו והעלו סברות לפי דעתם וכוונו בזה לתנאים מזמן רבן יוחנן בן זכאי,

ואולי כוונת רש"י שאין הדברים זהים, ו"אביי ורבא" הסבירו את הבעיות באופן עצמאי משלהם, וההסברים של התנאים עצמם נשארו בשכחה !!!

ובאגרת רב שרירא גאון אומר "...להודיעך דאפילו הוויות דאביי ורבא לא מדעתייהו הוו אלא כולהון נהרין לראשונים..." –

בפשטות,דבריו יכולים להתאים הן לשיטת רש"י והן לשיטת רשב"ם, אם כי בפירוש על אגרת רב שרירא "ימות עולם" מסביר ש"הוויות" – הכוונה לקושיות בש"ס "כל קשיא שבתלמוד סתם – אביי ורבא". [/"קושיה"/]

ונראה לי להוסיף: פעמים רבות מתקשים הפרשנים בש"ס כיצד הגמרא מביאה תירוץ שאמר אמורא מדור מוקדם על קושיה שהקשה אמורא מאוחר! לפי רש"י הנ"ל יש לומר, שכנראה גם בתוך תקופת האמוראים היו דברי תורה מסויימים [למשל, קושיות] שהיו ידועים כבר בדורות קדומים יותר [של האמוראים] ונשכחו, וחידשו אותם אמוראים מאוחרים יותר.

יש מקומות בש"ס שבהם משמע שאמוראים ראשונים מתרצים קושיות של אמוראים מאוחרים יותר, ובכל מקום מנסים לתת הסבר נקודתי עד כדי כך שלפעמים משנים גירסה כדי להתאים את רצף הדורות.
לפי הגמרא לעיל שרבן יוחנן בן זכאי (וכנראה שגם כל התנאים אחריו) עסקו ודנו בכל השאלות והבעיות בגמרא ניתן לתת הסבר פשוט: רב אשי – מסדר התלמוד – שיבץ את דברי האמורא המוקדם כתשובה לדברי אמורא מאוחר, מכיוון שכמו אצל התנאים יתכן שגם אצל האמוראים – האמוראים הראשונים הכירו את כל דיוני הגמרא (העתידיים) – מעין זה מופיע גם בראשונים ובאחרונים בכמה מקומות בש"ס.

23.
לגבי סוגייתנו מסכת קידושין דף ל:
רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה יב:

כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע, אותן התשע קורא

בשלש מהן בתורה שבכתב
ובשלש בתורה שבעל פה ח

הרמב"ם מגדיר את המונח "משנה" - בסוגייתנו -כ"תורה שבעל פה"

23.1
ואת "תלמוד" הוא מגדיר:

ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר,

אולי כבסעיף 7.1 לעיל.

23.2

ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן
ופירושן בכלל תורה שבעל פה,
והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן,
במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם
אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד ט בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה
ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו.

24.
המיוחד בתלמוד בבלי:
הגהות מיימוניות הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה יב:

[ח] כי קאמינא ליומי, אבל רש"י פירש שיעסוק שני ימים במקרא ושני ימים במשנה ושנים בתלמוד וכן כל שבוע
ופירש רבינו תם דתלמוד בבלי נקרא מקרא משנה ותלמוד

כדאמרינן בסנהדרין בבל בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד ואין אדם צריך להשליש יותר אלא יעסוק בתלמוד בבלי
וכתב בא"א דהלכך נוהגים לקרות פ' קרבנות ואיזהו מקומן וברייתא די"ג מדות, ע"כ:

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)