רב ושמואל
חולין מה ע"ב
"אזל רבי חייא בר יוסף אמרה לשמעתא דרב קמיה דשמואל, אמר ליה: אי הכי אמר אבא, לא ידע בטרפות ולא כלום".
שמואל היה בקי ומומחה גדול בטרפות, שהרי אמרו לקמן בדף צה ע"ב ששלח לרבי יוחנן משוי של שלש עשרה גמלים ספקות של טרפות ללמדו, ומשום כך אמר רבי יוחנן יש לי רב בבבל. ואף על פי כן לא נתקבלה כאן טענת שמואל, ואין הלכה כשמואל בחולקו עם רב, לא כאן ולא בעניני איסורים ככלל, וכן בחולקו עם רבי יוחנן.
וכך גם לא נתקבלה אותה טענת שמואל במסכת שבת דף נג ע"א: "אזל רבי חייא בר יוסף אמרה לשמעתא דרב קמיה דשמואל, אמר ליה: אי הכי אמר אבא - לא ידע במילי דשבתא ולא כלום".
אבל בדיני ממונות אין הלכה כרב. כך אמרו במסכת בכורות דף מט ע"ב: "קיימא לן דכל היכא דפליגי רב ושמואל - הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני". וכן אמר רב הונא במסכת בבא קמא דף צו ע"ב על רב נחמן ושמואל שהם "אחי בדינא", ופירש גאון (בשיטה מקובצת) שכשם שדינא דמלכותא דינא כך דינא כמותם. שניהם היו דיינים מטעם ריש גלותא שקיבלו רשות ממלכי פרס (רש"י מסכת סנהדרין דף ה ע"א).
ואפשר שטעם נוסף הוא שאמנם הוברר ששגה רב בהבנת טבע שבין אדם לחברו, במסכת יומא דף פז ע"א: "רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא - לא אתא לקמיה. במעלי יומא דכפורי אמר איהו: איזיל אנא לפיוסי ליה. פגע ביה רב הונא; אמר ליה - להיכא קא אזיל מר? - אמר ליה לפיוסי לפלניא. אמר: אזיל אבא למיקטל נפשא. אזל וקם עילויה, הוה יתיב וקא פלי רישא, דלי עיניה וחזייה, אמר ליה: אבא את! זיל, לית לי מילתא בהדך! בהדי דקא פלי רישא אישתמיט גרמא, ומחייה בקועיה, וקטליה".
רב סבר: (משלי כז, יט) כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם, לכן אלך וארצנו וכך ישלים עמי, וככתוב (משלי כה, כא-כב) אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם. כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ.
אך רב הונא ידע שעדיין (משלי יח, יז) צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ, והטבח יתעקש שהוא הצודק, ודוקא כדי להדחיק את רגשי החרטה ביודעו בתוך תוכו שעוול עשה, יתמיד הוא להוסיף במחלוקתו. מה גם שכיון שטבח הוא, רגלים לדבר שנולד במזל מאדים וטיבעו לשפוך דם (מסכת שבת דף קנו ע"א), וגם אינו מהצדיקים שבבני המזל (אבן שלמה לגר"א א, ז).
ועיין עוד במעשה הבא במסכת יומא סוף דף פז ע"ב, ובמסכת שבת דף קח ע"א.
