הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
משנה לא זה ממקומה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
קידושין כה ע"א
אמר מר, רבי אומר: אף הסירוס,
סירוס דמאי? אילימא סירוס דגיד, היינו גוייה!
אלא לאו סירוס דביצים.
רבי אומר: אף הסירוס.
ורבי, לשון לא?
1.
הגמרא מדייקת שרבי מרבה סירוס אבל לא לשון
2.
והיא מקשה מברייתא:
ורמינהו: הרי מי שהיה מזה, ונתזה הזאה על פיו, רבי אומר: היזה, וחכמים אומרים: לא היזה; מאי לאו על לשונו!
לא, על שפתיו.
על שפתיו - פשיטא!
מהו דתימא זימנא דחלים שפתיה, קמ"ל.
הגמרא מקשה מלשון ודוחה את הקושיה.
2.1
והיא מקשה:
והתניא: על לשונו!
הגמרא מביאה ציטוט חלקי של ברייתא "עלומה".
2.2
והיא מביאה ברייתא נוספת [בציטוט חלקי]:
ועוד תניא: ושניטל רוב הלשון, רבי אומר: רוב המדבר שבלשונו!
3.
יישוב הסתירה:
אלא, רבי אומר: סירוס, ולא מיבעיא לשון.
רבי מתכוון גם ללשון ולא רק לסירוס. אלא מכיוון שב"לשון" יש פחות חידוש אי אפשור לומר "סירוס ואף לשון" אלא "סירוס ולא מיבעיא לשון" כלומר, "סירוס, ובוודאי גם - קל וחומר - לשון".
3.1
בן עזאי אמר: לשון. אבל סירוס לא,
ניסוחו של בן עזאי "פשוט" יותר: רק לשון כלול ב"ראשי איברים" אבל סירוס לא כלול.
3.2
ומאי אף? אקמייתא.
והביטוי "אף" בדברי בן עזאי לא מוסב על דברי רבי אלא על דברי תנא קמא.
3.3
הגמרא מקשה:
אי הכי, נקדמה דבן עזאי ברישא!
הסדר בברייתא היה צריך להיות:
תנא קמא; בן עזאי; "רבי"
הערה:
"נקדמה..." - מופע יחידאי בש"ס.
3.4
מסכמת הגמרא:
תנא שמעה לדרבי וקבעה,
ושמעה לדבן עזאי ותני,
ומשנה לא זזה ממקומה.
הערה:
" תנא שמעה..." - מופע יחידאי בש"ס.
התנא [ה"עורך"] של הברייתא כתב את הברייתא לפי הסדר שהגיע אליו.
בתחילה כתב או לימד את הברייתא רק עם דברי "רבי" ואחר כך הוסיף את דברי בן עזאי. ובכל זאת, העורך לא שינה את הסדר כי הוא כבר לימד תחילה את דברי רבי - "ומשנה לא זזה ממקומה"
4.
עניין דומה:
הליכות עולם שער שלישי פרק ב
יז. פעמים סתם רבי משניות סותרות, ומפרש בריש שבועות ורבי היכי סתם הכא הכי והכא הכי ומתרץ רבי מעיקרא סבר לה כפלוני וסתמה והדר סבר לה כפלוני וסתמה ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה,
שאע"פ שחזר בו רבי מקמייתא מאחר שפשטה ברוב התלמידים לא היה יכולת לשכחה מפיהם ולבטלה מבית המדרש והניח את שתיהן והאחרונה עיקר אחר שחזר בו רבי מן הראשונה:
הוא מסביר שהדין הראשון שנלמד מהמשנה ה"סתומה" הראשונה נקלט היטב אצל התלמידים ולא היה יכול לבטלה מהם, ולכן כנראה הודיע להם שבכל זאת הוא מתקן, והעיקר כמשנה המאוחרת יותר.
4.1
הסבר זה נראה קשה: אם רבי יהודה הנשיא ידע שנפלה טעות מדוע יש ענין להשאירה בכלל אצל התלמידים?
4.2
ייתכן להסביר: הרי שאלה זו ניתן לשאול על כל המחלוקות בש"ס. אחרי שהוכרע הדין כשיטה מסויימת מדוע המשנה [או אפילו הגמרא] מביאה גם את הדעה שלא התקבלה להלכה?
4.3
אלא יש לומר שתי תשובות בדבר:
האחת – על ידי השוואה של שתי הדעות ניתן להבין טוב יותר גם את הדעה שהלכה כמותה [דידקטיקה].
השניה – אם תוך כדי דיון יתברר שתנא מסויים סובר שדין מסויים הוא לא כהלכת רבי יהודה הנשיא נוכל לומר שאותו תנא סובר כאותה משנה שרבי יהודה הנשיא סבר ב"צעירותו".
4.4
יתכן לומר שכלל זה מסביר גם את הכלל הידוע "סתם ואחר כך מחלוקת – אין הלכה כסתם" וכן: "מחלוקת ואחר כך סתם – הלכה כסתם" רואים מכאן שיש משמעות למוקדם ולמאוחר.
5.
דבר מעניין אומר ה"יד מלאכי"
יד מלאכי כללי הפוסקים כללי שאר הפוסקים:
משנה לא זזה ממקומה אמרינן אף בפוסקים, ולפיכך אין להקשות על הפוסק דאחר מסקנתו בפרק הרבית הוה ליה למחוק ולבטל דעתו דפרק כל שעה
דכמה דברים מצינו בגמרא שהם דברים דחוים דלא כהלכתא
ואף על פי כן לא הקפידו למוחקם, חוט השני סי' צ"ו דף צ"ז ב' ועיין כנסת הגדולה א"ה סימן קי"ט הגהות הטור אות מ"ח שכתב כיוצא בזה על סתירת דברי הש"ע:
יתכן שההסבר שכתבתי לעיל מתאים אף כאן. הפוסק לא מחק את "טעותו" כדי שהלומד יוכל ללמוד גם את ה"טעויות". שאם הפוסק לא היה בכלל כותב את הטעות יתכן שהלומד יטען שהפוסק לא התייחס לזה והוא עצמו סובר כאותה דעה.
