הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
והלכתא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
קידושין ט ע"א
איבעיא להו: הב אשקי ושדי, מהו?
אמר רבינא: מקודשת;
רב סמא בר רקתא אמר: תגא דמלכא! אינה מקודשת.
והלכתא: אינה מקודשת.
והלכתא: שיראי לא צריכי שומא.
והלכתא כר"א.
והלכתא כרבא אמר רב נחמן.
1.
"והלכתא" - בסוגייתנו יש צירוף של 4 פסיקות מסוג "והלכתא".
במסכת בבא בתרא דף קנו יש 5 "והלכתא" רצופות.
2.
לגבי הפסק הראשון יוצא שה"והלכתא" פוסקת כרב סמא בר רקתא שחולק על רבינא.
רב סמא בר רקתא - מופע יחידאי בש"ס
2.1
רמב"ם הלכות אישות פרק ד הלכה ה:
היה מוכר פירות או כלים וכיוצא בהן באת אשה ועמדה ואמרה לו תן לי מעט מאלו ואמר לה אם אתן ליך תהי מקודשת לי, אם אמרה הין ונתן לה הרי זו מקודשת,
אבל אם אמרה לו תן לי מהן או השלך לי או דברים שעניינם לא תשחק עמי בדברים אלו אלא תן בלבד ונתן אינה* מקודשת.
וכן אם היה שותה יין ואמרה לו תן לי כוס אחד ואמר לה אם אתן ליך הרי את מקודשת לי בו ואמרה לו השקיני השקות או תן השקה השלך אינה מקודשת, שאין הדברים מראין אלא השקיני בלבד ולא תשחק עמי בדבר אחר.
מגיד משנה הלכות אישות פרק ד הלכה ה:
[ה] היה מוכר פירות או כלים וכו'. שם מעשים בגמרא והם כמו שכתבם רבינו וכתב הרשב"א ז"ל הטעם מפני שהוא א"ל בלשון שאלה מתחלה ואפילו חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי והיא אמרה אחד מן הלשונות שהזכיר רבינו אינה מקודשת
אבל אם שתקה ודאי מקודשת ע"כ דבריו:
2.2
אם רב סמא בר רקתא היה מאוחר לרבינא - וכך משמע מסדר הבאתם בסוגייתנו - יש להניח שהלכה צריכה להיות כמותו בגלל היותו "בתראי", ואם אמנם כן לצורך מה הובאה ה"והלכתא"? אולי מפני ההערתי לעיל שאמורא זה מוזכר בש"ס רק פעם אחת - בסוגייתנו.
2.3
אבל אם נאמר שבכל מקרה ההלכה צריכה להיות כרבינא עקב גדולתו והשתתפותו בעריכת הגמרא מובן מדוע באו הסבוראים וקבעו "והלכתא" - שלא כרבינא.
3.
הדברים לעיל מבוססים על כלל [כלל 1] ש"והלכתא" באה לחדש ולא רק לפסוק פסק הלכה שהיינו פוסקים על פי כללי פסיקה אחרים.
3.2
כלל 2: בדרך כלל "והלכתא" מזכירה את שם האמורא שאמר את ההלכה ולא את תוכן ההלכה עצמה.
ואילו כאן ה"והלכתא" מציינת את תוכן ההלכה עצמה!
3.3
ואולי יש לומר שדברי רב סמא עצמו הם גורפים וכלליים, וכוללים אף אם נתן לאשה כלי יקר מאד [ראה בפרשנים], ולפי זה יתכן שה"והלכתא" מתייחסת לזה - או שהיא מאשרת את ההכללה שבדברי רב סמא או להיפך, שהיא מצמצמת את דבריו - לא ברור לי.
ולכן ה"והלכתא" לא מסתפקת בציון שמו של רב סמא. [כלומר, הלכה כמותו בעניין אחד ולא בהכרח בכל דבריו כיחידה אחת]
4.
לגבי ה"והלכתא" השני בגמרא:
תוספות מסכת קידושין דף ט עמוד א:
והלכתא שיראי לא צריך שומא -
וא"ת אמאי איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף
דהא בבבא בתרא דף קמג: פסקינן הלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה
ה"והלכתא" השניה פוסקת כרבה נגד רב יוסף בסוגיה קודמת.
הפסק הוא באופן של הבאת תוכן דברי רבה ולא בהזכרת שמו בלבד - "והלכתא כרבה". ולא ככלל 2 לעיל בסעיף 3.2 [וכאן אי אפשר להסביר כלעיל בסעיף 3.3]
קושיית תוס':
הרי בין כך צריך לפסוק כרבה, לפי הכלל שתמיד הלכה כרבה נגד רב יוסף, ומה מוסיפה ה"והלכתא" [לפי כלל 1 לעיל בסעיף 3].
4.1
הסבר 1 בתוס':
וי"מ דהיינו דוקא במילי דב"ב
יש מי שאומר, שהכלל שהלכה כרבה נגד רב יוסף תקף רק במסכת בבא בתרא. לכן בסוגייתנו - במסכת קידושין - לא תקף הכלל שהלכה תמיד כרבה נגד רב יוסף, ולכן ה"והלכתא" נזקקה לפרש שהלכה כמותו.
4.1.1
מהי הסברא לכלל הנ"ל שרק במסכת בבא בתרא תהיה הלכה כרבה נגד רב יוסף?
אולי ניתן לומר, שמי שקבע את הכלל הנ"ל החליט כך לגבי כל הלכה שבה נחלקו רבה ורב יוסף במסכת בבא בתרא ופסק בהם באופן ספציפי ונקודתי שהלכה כרבה. והוא לא "בדק" כך בכל מסכת אחרת [?]
4.2
תוס' דוחה את האמור בסעיף 4.1
ולא נהירא
דע"כ בכולי גמרא הלכתא כרבה כדמוכח פרק מי שאחזו (גיטין דף עד:) גבי ההוא דאמר ליה לאריסיה כ"ע דלו תלתא ושקלו ריבעא כו'
וקאמר ותסברא דרבה כרשב"ג והא קי"ל הלכתא כרבה
ובהא קי"ל אין הלכה כרשב"ג
משמע מדקאמר והא קי"ל הלכתא כרבה משמע דבכולי גמרא הלכתא כוותיה
הוא מוכיח מסוגיה במסכת גיטין דף עד, שהכלל שהלכה כרבה נגד רב יוסף תקף בש"ס כולו, ולא רק במסכת בבא בתרא.
אולי הוא מתבסס על ההנחה שהביטוי "והא קי"ל" מלמד שמדובר בכלל/הלכה בכל הש"ס!
4.2.1
הוא מערער קצת על האמור בסעיף הקודם - 4.2:
ושמא יש לדחות דהתם יש ספרים דגרסי בהא קי"ל הלכתא כרבה דמשמע בהא דוקא ולא בכולי גמרא.
משמע מדבריו אלה, שלפעמים משמעות הביטוי "קי"ל" היא שיש מסורת על קביעת הלכה נקודתית-ספציפית.
5.
שאלה נוספת של תוס':
מיהו קשיא אמאי לא קאמר בהדיא הלכתא כוותיה דרבה כדאמר הלכה כר' אלעזר והלכתא כרבא אמר רב נחמן
הוא שואל מדוע ה"והלכתא" לא ציינה "והלכתא כוותיה דרבה" [במקום "והלכתא שיראי לא צריך שומא"].
לפי כלל 2 - לעיל בסעיף 3.2
ושם הערנו דבר דומה לשאלת תוס' כאן.
5.1
הערה: אולי תוס' שואל רק על שינוי הנוסח של ה"והלכתא" בין 3 פסקי ה"והלכתא" האחרונים, והוא לא מתייחס ממש לכלל 2 הנ"ל [אולי תוס' כלל לא מקבל את כלל 2?].
6.
תוס' מיישב:
ואומר ר"ת דאתא לאשמועינן דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילין לטעות בו כל כך
אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות שיש שאינם טובות אלא מעט ורגילים לטעות בהרבה יותר משוויים צריכי שומא משום דלא סמכה דעתה
ה"והלכתא" מגדירה את פרטי ההלכה, ולא היה די בכך שהיתה מציינת רק "והלכתא כרבה".
דומה לדברינו לעיל בסעיף 3.3
6.1
לאור ה"והלכתא" הזאת הוא מסביר את האופן הנהוג בביצוע קידושי כסף:
ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן
והא דאמר לקמן בפרק שני (קידושין דף מח:) שהוסיף לה נופך משלו יש לומר ששמו אותו אי נמי ההוא נופך כעין שיראי שידוע שוויו קצת וההוא גברא דקדש באבנא דכוחלא (לקמן קידושין דף יב.) והוה רב חסדא משער אי אית ביה שוה פרוטה אבנא דכוחלא לא הוי כשאר אבנים טובות אלא כעין אבני שיש כדאשכחנא פ"ה דסוכה (סוכה דף נא:) בהורדוס דבניה לבהמ"ק באבני דשישא וכוחלא ומרמרא
7.
יישוב שני של תוס' לשאלה הראשונה לעיל בסעיף 4:
וי"מ משום הכי איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף משום דרב יוסף הביא לעיל (קידושין דף ח.) כמה ראיות לדבריו
בסוגיה לעיל משמע ממהלך הסוגיה שהלכה כרב יוסף [ראה מה שכתבנו שם] ולכן כאן באה ה"והלכתא" לפסוק כרבה.
7.1
מדברי תוס' נלמד כלל [כלל 3]: פוסקים כמי שהסוגיה "הולכת" בשיטתו ["מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"] וכלל זה גובר על הכלל שהלכה כרבה נגד רב יוסף ולכן באה ב"והלכתא" להכריע כרבה!
8.
יישוב נוסף לשאלה השניה לעיל בסעיף 5:
עוד י"מ מש"ה לא קאמר הלכתא כרבה דלא תימא דהיינו רבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריכי שומא אבל אמר לה חמשין ושוי חמשין בעי שומא לפיכך פסק דבשום ענין לא בעי שומא
כדי לא לטעות שהלכה כרבה בעניין לפי ה"איכא דאמרי", לכן היה צריך לפרט את תוכן ההלכה עצמה ולא להסתפק בקביעה של "והלכתא כרבה".
דומה לדברינו לעיל הסעיף 6
8.1
ותוס' ממשיך:
לפי זה הטעם יתיישב הא דאיצטריך לפסוק כרבה אף על גב דבכל דוכתא קי"ל כוותיה.
לפי ההסבר לעיל בסעיף 8 מיושבת גם השאלה הראשונה לעיל בסעיף 4
9.
חידושי הריטב"א מסכת קידושין דף ט עמוד א:
והלכתא שיראי לא צריכא שומא. ואף על גב דהא פשיטא דהא קיימא לן (עי' בבא בתרא דף קיד / קי"ד ב') דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה בר משדה קנין ומחצה,
כשאלה לעיל בסעיף 4.
9.1
הוא מיישב:
איידי דפסק תלמודא הלכתא באידך פסק נמי בהא
והכי אורחא דתלמודא,
אמנם הכרעה זו מיותרת אלא הגמרא שיבצה אותה מפני שפסקה גם בהלכות האחרות [לא לגמרי ברור?].
אולי עורך הגמרא [יהיה מי שיהיה] סיכם כמה סוגיות מבחינה מתודית.
9.2
תדע דהא פסק נמי הלכתא כרבי אלעזר וכרבא אמר רב נחמן ולא הוה צריך למיפסק בהו מידי דהא ליכא אמורא דפליג עלייהו,
גם שני ה"והלכתא" האחרים בגמרא "מיותרים", שהרי לא היתה בהם כלל מחלוקת.
9.3
מיהו הא קשיא לן אמאי לא אמרינן הלכתא כרבה כי היכי דאמרינן באידך,
כעין השאלה השניה לעיל בסעיף 5.
9.4
ומכאן דקדק רבי יעקב ז"ל דסברא דתלמודא הוא דדוקא שיראי הוא ודכותייהו שהאשה בקיאה בהם על הרוב ואין הטעות מרובה בהם,
אבל אבנים יקרות וכיוצא בהם שאין בקיאין בהם אלא אומנים ומצוי בהם הטעות גדולה מאוד דברי הכל צריכין שומא, והא דאמרינן לקמן (י"ב א') ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא בלא שומא, אבנא דכוחלא דמיה ידועין,
ועל דרך זה הנהיגו במקצת מקומות שלא לקדש בטבעת שיש לו חותם של אבן יקרה,
כלעיל בסעיפים 6-6.1
9.5
ואין זה מחוור דאם כן לא הוה שתיק מינה גמרא לעיל (קידושין דף ז / ז' ב') כדשקיל וטרי במאי דפליגי רבה ורב יוסף ובמאי דלא פליגי,
אלא ודאי שמעינן מינה דבכל מידי לא צריך שומא כרבה לא שנא אמר בחמשין ושוו חמשין ולא שנא אמר לה בכל דהו,
הוא דוחה את האמור בסעיף 9.4 מכך שמשמע בסוגיה קידושין דף ז - בסוגיית "שומא" שעליה נפסק בסוגייתו "והלכתא" - שהגמרא מדגישה במה בדיוק חולקים רבה ורב יוסף.
9.6
והא דלא אמרינן הכא והלכתא כרבה,
משום דאיכא לעיל תרי לישני ומספקא לן במאי פליגי נקיט לה נמי סתמא.
כלעיל בסעיף 8.
10.
ראה עוד - גם לגבי ה"והלכתא" הנוספים ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קע"ה.
11.
גם ראה ב""רבנן סבוראי" לרב זיני, עמוד 130,שכל פסקי ה"והלכתא" בסוגייתנו הם מאוחרים לחתימת התלמוד.
