קידושין בשטר
קידושין ט ע"א
"תנו רבנן: בשטר כיצד? כתב לו על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי, בתך מאורסת לי, בתך לי לאינתו - הרי זו מקודשת. מתקיף לה ר' זירא בר ממל: הא לא דמי האי שטרא לשטר זביני, התם מוכר כותב לו שדי מכורה לך, הכא בעל כותב בתך מקודשת לי. אמר רבא: התם מעניינא דקרא, והכא מעניינא דקרא, התם כתיב: ומכר מאחוזתו, במוכר תלה רחמנא, הכא כתיב: כי יקח, בבעל תלה רחמנא. התם נמי כתיב: שדות בכסף יקנו! קרי ביה יקנו. מאי טעמא קרית ביה יקנו? משום דכתיב ומכר, הכי נמי קרי ביה כי יקח, דכתיב: את בתי נתתי לאיש הזה! אלא אמר רבא: הלכתא נינהו, ואסמכינהו רבנן אקראי. ואיבעית אימא, התם נמי כתיב: ואקח את ספר המקנה".
בין אם הדין מתבאר מהפסוקים ובין אם הוא הלכתא – עדין תמוהה סברת הדין.
בשלמא מוכר שכותב לקונה שדי מכורה לך, מעניק הוא לו בכך ראיה להוכיח את בעלותו. אולם מה מועילה מסירת השטר מהאיש לאשה? הרי האיש הוא הקונה והוא הזקוק לראיה!
אלא ששונה מכירת שדה מקידושי אשה. שכן אמר רב פפא במסכת יבמות דף סג ע"א: "קפוץ זבין ארעא; מתון נסיב איתתא". קניית קרקע היא רווח גדול לקונה. ומשום כך אמר רב הונא: "תליוהו וזבין - זביניה זביני" (ע' ביאור הגר"א אבן העזר סימן מב ס"ק ב). הקונה הוא המשתוקק העיקרי לקניה והוא הנצרך לראיה שהיא נתבצעה. מה שאין כן באשה, כדברי רבי שמעון במסכת גיטין דף מט ע"ב: "שיותר ממה שהאיש רוצה לישא, האשה רוצה לינשא", וכדברי ריש לקיש: "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו"; והיא זו שזקוקה יותר מהאיש לראיה שנתקדשה ושמעתה חובה עליו לשאתה.
כיוצא בזה מצינו שפעמים הנותן הוא המקבל האמיתי. כך פירש בלקוטי חבר על התורה בשם הגר"א (הובא בקול אליהו) את דברי המדרש רבה על הפסוק: (שמות כה, ב) "ויקחו לי תרומה, זה שאמר הכתוב (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". שיש לדקדק למה נאמר ויקחו ולא ויתנו לי תרומה? וכן קשה בפסוק כי לקח טוב נתתי לכם, אם הוא מקח הרי שאינו מתנה! אלא שהקב"ה ברא את התורה אלפים שנה לפני שברא את העולם, אך מחשבתו לא יצאה אל הפועל עד שקבלנו את התורה על הר סיני, וזהו שאמר כי לקח טוב נתתי לכם – כשנתתי לכם היה אצלי לקח טוב. וכן העושר נמצא ביד האדם והוא אינו יודע אם הוא לרע או לטוב, אם זוכה לעשות מעשים טובים מכספו וזהבו אז יודע שהוא שלו, ואינו בכלל: (קהלת ב, כו) וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.
ועדיין נותר להבין, הרי הקנין שבמסירת שטר-הראיה פועל כמו מסירת מוסרות הבהמה או הספינה, קנין כזה יכול להחליף קנין הגבהה או משיכה בדבר שלא ניתן למוסרו בעצמו מיד ליד או למושכו לרשות הקונה (וראה עוד בקישור זה); וכיצד איפוא יכניס האיש את האשה לרשותו במסירת השטר לרשותה?! ואין לומר בזה כמו בשחרור: שכיון שידה נכנסת לרשותו – שטרו וידו באים כאחד. שהרי סוף סוף לא נמסרה לידו שום אפשרות לראיה, ולכן לא נמסר שום אפסר!
וי"ל שאמנם נצרך מעשה ממש לביצוע קנין, וזה נעשה במסירת השטר. אך כיון שעדי מסירה כרתי, והרי ממילא ניתן להשמיד את השטר מיד לאחר הקנין; די בעצם העדות על המסירה לצורך הראיה הגומרת את הקנין. וראיה לדבר, שהרי לשון ברייתא דידן: "כתב לו על הנייר או על החרס", וחרס הוא דבר הראוי להזדייף ולא מהני אלא למאן דאמר עידי מסירה כרתי.
