ויהודה ועוד לקרא?!
קידושין ו ע"א
"איבעיא להו: חרופתי, מהו? תא שמע, דתניא: האומר חרופתי - מקודשת, שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. ויהודה הויא רובא דעלמא?! הכי קאמר: האומר חרופתי - מקודשת, שנאמר: (ויקרא יט, כ) וְהִיא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ; ועוד, ביהודה קורין לארוסה חרופה, ויהודה ועוד לקרא?! אלא הכי קאמר: האומר חרופה ביהודה - מקודשת, שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה".
ופירש רש"י:
"ויהודה ועוד לקרא - וכי המקרא צריך סיוע ממנהג שביהודה?!
שכן ביהודה כו' - אבל מקרא ליכא למילף דההוא יחוד בעלמא הוא שהרי בשפחה כנענית הכתוב מדבר שאין קידושין תופסין בה ומעיקרא הוה סלקא דעתיה כמאן דאמר בגיטין (דף מג) בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר דשייכי בה צד קידושין".
א. קשה, הכיצד מעלה הגמרא אפשרות לשנות את גירסת הברייתא באופן כל כך חריף ולהוסיף בה משפט שלם של ראיה מפסוק, ללא שום רמז לכך בלשון הברייתא? ויותר קשה, לשם מה הביאה הגמרא הוה אמינא כה מרחיקת לכת זו, לאחר שממילא נדחתה לגמרי לבסוף?
ב. עוד קשה, מה מחדשת הברייתא למסקנה באומרה שהאומר חרופה ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה, וכי איננו יודעים שהמקדש אשה בכל מקום בשפת אותו מקום מקודשת?! ולמה לא הובאו גם לשונות קידושין בלשון כשדים פרס ומדי?
ג. מדברי רש"י משמע לכאורה שנדחתה ההוה אמינא שפירוש המילה "נחרפת" בפסוק הוא מקודשת, ופירוש הפסוק למסקנה הוא כמאן דאמר שהפסוק עוסק בשפחה כנענית שאינה משוחררת כלל. וקשה, הרי נפסקה הלכה כמפרשים שנחרפת היא מקודשת. כך פסק הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה ג, יג; ובהלכות אישות ד, יז; כדעת רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה במסכת כריתות פרק ב משנה ה החולקים על רבי ישמעאל, וככלל שהלכה כרבי עקיבא מחברו ועוד שרבי אלעזר בן עזריה מסיעו. ולגירסת המשנה בבבלי בדף יא ע"א זו דעת רבי יהודה ורבי אליעזר בן יעקב וקי"ל שמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי. אם כן לא רק ביהודה צריכה להיות מקודשת אלא בכל מקום!
אלא שאת הקושיה: "ויהודה ועוד לקרא" תירצה הגמרא בכך שמנהג יהודה אינו תוספת ראיה לקרא, אלא ביאור הקרא. והברייתא אמנם עסקה בלשון חרופתי דוקא משום האיזכור בקרא. והראיה שהביאה הברייתא ממנהג יהודה היא רק לפירוש משמעות הפסוק. ועדין, היות שיש לפסוק פירושים נוספים, לשון חרופתי נחשב לקידושין רק במקום שידוע שכך מפרשים מילה זו, כגון ביהודה.
