הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי
קידושין ח ע"ב
מובא בתלמוד הבבלי (קידושין ח, ב):
"התקדשי לי בככר, תנהו לעני - אינה מקודשת, אפילו עני הסמוך עלה; מאי טעמא? אמרה ליה: כי היכי דמחייבנא ביה אנא, הכי מחייבת ביה את".
לדעת התלמוד הבבלי אם האישה אומרת למקדש לתת את הכסף (או שוה הכסף) שהאיש ייעד לה למטרת קידושין, לצדקה, הרי שהיא אינה מקודשת. סיבת הדברים היא שהאישה אומרת לו, הרי גם אתה חייב לתת צדקה, אז עזרתי לקיים את המצווה שמוטלת עליך, אבל לא הבעתי כל מילה המסכימה עם הנישואין.
כאשר אנו מסתכלים בסוגיה המקבילה של התלמוד הירושלמי (קידושין ב, א), הרי אנו רואים התייחסות הפוכה לגמרי למקרה זה:
"התקדשי לי בסלע זו ואמרה השליכה לים או לנהר אינה מקודשת. תניהו לעני הרי זו מקודשת. מכל מקום לא נכנס לתוך ידה כלום. הכא את אמר מקודשת. והכא את אמר אינה מקודשת. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן רוצה היא מקודשת ותראה עושה טובה לעני".
לדעת הירושלמי אם האישה אומרת לאיש דבר שאינו הגיוני, כמו לזרוק את המטבע לים, הרי האישה אינה מקודשת. אולם במקרה שאישה אמרה לתת את המטבע לעני הרי היא מקודשת. הסיבה לדברים היא שהאישה אמרה דבר לכאורה מוזר בגלל שהיא רוצה להרשים את האיש שהיא כולה חסד. האישה כדי להתקדש צריכה שיתנו לה דבר שהיא נהנית ממנו. במקרה שלנו ההנאה של האישה בכך שהיא מרשימה את הבעל בכך שהיא אישה טובה – גומלת חסדים. התלמוד הירושלמי מדגיש את נושא אהבת החסד של העם היהודי. נושא החסד חשוב אצלו מאוד. והאדם הגומל חסד מצטייר כאדם חיובי מאוד.
