פתיחה למסכת קידושין / אבי גרינבלט

קידושין דף ב ע"א

על פי דברי רב שרירא גאון , סוגיית הפתיחה של המסכת הנמשכת עד לדף ג,א , נאמרה על ידי רבנן סבוראי (המסבירים) כמו הפתיחה למסכת בבא קמא וסוגיית המגדף בסנהדרין נו,א.

הסימנים שכך פני הדברים:
1. אין איזכור שמות הדוברים (האיזכור הראשון מופיע בסוף דף ג,א).
2. ההקפדה על הדיקדוק ולשון מדוייקת (כאשר במקומות רבים בש"ס יש תיקוני גירסאות ושינויי לשון כדי לתרץ קושיות וכד' ולא נראה שהיתה הקפדה קיצונית על לשון מדוייקת).

לאחר תקופת התנאים והאמוראים (הסתיימה בערך במאה ה – 5) החלה תקופה של רבנן סבוראים עד לתקופת הגאונים (בערך מאה – 7).

לשון רב שרירא גאון (וכך מובא גם בעיטור ובאוצר הגאונים) : " וכמה סברות קבעו בגמרא הם וחכמים שאחריהם גם כן כגון רב עינא ורב סימונא ומקובלים אנו מן הראשונים שגמרא של תחילת האשה נקנית עד בכסף מנא הני מילי רבנן סאבוראי בתראיי סדרוה וקבעוה וזולתה גם כן".

עוד מוסיף רב שרירא גאון בתיאורו את חשיבותם של הסבוראים : "אחר כן ודאי אף על גב שהוראה לא הייתה ,היו פירושים וסברות קרובים להוראה, ונקראו אותם גדולים רבנן סבוראי. וכל מה שהיה תלוי ועומד ,פירשוה חכמים".

רב שרירא גאון משתמש בשלושה מונחים: "הוראה", "פירושים", "סברות". אלה הם אכן מונחי המפתח המתארים את המאפיינים המייחדים את תקופת רבנן סבוראי.

ראשית, לא הייתה הוראה. כבר עמדנו על כך שחכמי הגמרא היו בבחינת בית הדין הגדול שעליו כותב הרמב"ם בהלכות ממרים (א,א-ב):
"שהם עיקר תורה שבעל פה. והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה תורה, שנאמר: 'על פי התורה אשר יורוך' זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולהישען עליהן. כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שבתורה, שנאמר: 'לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'".

משמעות דברי שמואל: "רב אשי ורבינא סוף הוראה"(בבא מציעא פו,א) היא כי החכמים שלאחריהם אינם בגדר בית הדין הגדול שממנו יוצאה הוראה לכל ישראל, אלא, כדברי הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה, בית דין : "לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני רחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים. והיות בית דין של אותה המדינה יחידים".

למרות דברי שמואל על סוף תקופת חכמי התלמוד וחתימתו ע"י רבינא ורב אשי , היות והתקופות אינן במעבר חד ביניהן אלא התמזגות תקופות ולכן אנו מוצאים שגם לאחר תקופת התנאים את הביטוי "רב תנא ופליג" למרות שהיה אמורא וכמו רבי יוחנן שהיה ראשון אמוראי ארץ ישראל חלק על תנאים גם בתלמוד הבבלי וגם בירושלמי , אשר על כן , אין שאלה כיצד הוכנסו דברי רבנן סבוראי אצלנו ובעוד מקומות בתלמוד כאמור.

חובה עלינו לנסות ולהבין את הסיבה לסוגיית פתיחה זאת ומה רצו רבנן סבוראי ללמדנו בסוגיא זאת , במבנה שלה , בחקירות שבה.

במיוחד בתקופה בנו אנו חיים , קצת קשה לעכל קניין של אשה משל היתה קרקע או מיטלטלין או חמור מכך כפי שגם בזה הגמרא דנה – קניין עבד כנעני (יד,ב).

ניתן להבין את כוונת רבנן סבוראי במהלך שיובא להלן.

כך כותב הרב הנזיר זצ"ל באגרותיו : "קניני אשה , מה המלה נקנית ? מה פירושה ?

לפי השיטה האחת, היא בעלות ואדנות עליה , האשה משועבדת ונכנסת תחת יד הבעל והשלטון בקניינם כמו השור החמור וכו' אבל אין עלינו לתת מושג גס וטמא כזה לנישואין וקנינים (הוא מתרעם בזה על ההבנה שזהו קנין ככל הקנינים)

כפי השיטה השנייה  קניני האישה הם, אמצעים להתקשרות נפשיהם זה בזו כמו בשאר קניינים וכל הקניינים טהורים ועדינים מאד . לחלק ולומר כי בקידושין, הקנינים פיוטיים ("למדנות" ולא באמת קנין בקידושין) ובשאר מקומות פשוטים לא נוכל, כי קניני קידושים נלמדים בגז"ש "קיחה קיחה" , משדה עפרון ואם הטעמים שונים , נוכל לפרוך. גם אם קניני הקידושין ככל הקניינים , פשוטים , הנישואין והתקשרות איש ואשתו שנבראת בחופה ,חופה לא תיתן כל זכות על האישה ,שגם למותר הוא כי כבר השיגה בכסף או בחזקה , כי אם תברא התקשרות , תייחד לבביהם אם נחזיק בשיטת הקניינים הפיוטיים , הקניינים יבראו התחלת ההתקשרות והחופה תגמרה, אם בשיטה ראשונה, הקניינים יתנו זכות והחופה התקשרות" (איגרת הרב הנזיר זצ"ל).

אין אפשרות לעשות חלוקה בין קידושי אשה מצד הקניין לשאר הקניינים הממוניים למרות שהתחושה שקניין אישה בהכרח אינו זהה לקניין ממוני רגיל.

אולי ניתן להבין מדבריו כי זאת הסיבה שסבוראים בחרו להתחיל בסוגית הפתיחה הלשונית והדיונים בנוסחי הלשון כדי לתת הבדלה ברורה בין קנין האשה בנישואין לבין שאר הקניינים הממוניים.

שלמה המלך במשלי ח,כב מזכיר את הקנין של הקב"ה עם התורה "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז" , מי הקונה ? כיצד התבצע הקנין ? בודאי שהכוונה כאן לחיבור ולא קנין.

כך קין , לשון קנין "קניתי איש את ה'", כך מלכיצדק בקנין מול אברהם "וקונה שמים וארץ", כך בפרשת האזינו "הלא הוא אביך קנך" ועוד "עד יעבור עם זו קנית".
היכן הקונה במשנה הראשונה ? הוא כה דומיננטי וזה אכן גוף שאלת רבנן סבוראי בתחילת הסוגיא ובתחילת פרק שני הוא אכן מופיע "האיש מקדש" מדוע אצלנו האיש אינו רלבנטי אלא רק "האשה נקנית" ?

נראה שרבנן סבוראי אכן רצו לגרום לנו צורת חשיבה שאין העיקר כאן – רכושנות , חייבים לחוש ולתת את חשיבות הצד הנקנה וכדברי הנביא הושע "וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-ה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי- לִי עוֹד, בַּעְלִי" , בעלות היא מושג של כוחנות ואת זה רצו רבנן סבוראי למנוע מאיתנו בעצם הדיון ולכן "העלימו" את הבעל.
בהמשך הדיון האם "דרך" היא זכר ונקבה מה שנראה כדיון "קטנוני" ולא ברור מדוע בכלל נכנסים לדקויות שכאלו , כנראה גם כאן מכוונים אותנו רבנן סבוראי להבין את ההשוואה שבין האשה לבין התורה !

ועוד נקודה המחייבת הנבה , כאשר יש קונה ומקנה , גם לאחר הקניין , קיים המקנה . באישה שהיא המקנה (את עצמה) , היא איננה קיימת לאחר מכן כמקנה אבל אולי אם נקביל את האישה לתורה ורבי כאשר הוא פותח ואומר "האישה נקנית" ראה ברוח קודשו את ההבדל המהותי בקידושין על פני קניין רגיל שהרי למקנה "קשה" לוותר את הקניין שלו , לעומת זאת , כאשר הקב"ה נתן לנו את התורה בבחינת "חמדה גנוזה" , הוא נתנה לנו מתוך אהבתו אלינו ובכך רצה לזכותנו , כך הקשר בין האיש הקונה לאשה הנקנית ומתחברת לבעלה בקניין ובחיבור אמיתי ורגשי מעבר לקשר הקנייני.

היוצא מדברים אלו הוא שרבנן סבוראי אינם מתכוונים לדקדוקים ברמה הבסיסית אלא חוזרים כאן אל "ניגון המשנה" ואל כוונת רבינו הקדוש כפי שהביא את הדברים מתוך ראייתו הקדושה.

הגמרא לומדת כאמור את הקנין בגזירה שווה "קיחה קיחה" מקנין מערת המכפלה על ידי אברהם אבינו מעפרון החיתי.
ומובא בזוהר הקדוש , מדוע אברהם קנה את המערה ולא עפרון ועונה הזוהר הקדוש "אין הדבר נגלה אלא לבעליו" ולכן לאברהם נגלה ולעפרון לא נגלה. כך מתבטא הקשר בין האיש לאשתו בחיבור האמיתי .

נקודה נוספת לעידון הדברים היא העובדה שלמרות שקידושין יכולים להיות גם בביאה נלמדים ממלה אחרת "כי יקח איש אשה ובעלה" כיוון שבעילה היא לשון בעלות וכוחנות בשונה מלשון ביאה "בבואכם אל אוהל מועד" ,בחר רבינו הקדוש לשון מעודנת ושוב ביטוי לחיבור טבעי ואמיתי. "בזאת יבוא אהרון אל הקודש" , בעדינות מושלמת ובהכנות לקראת הכניסה אל הקודש פנימה.

בשלוש מקומות שנאמר בהם לה' או לעזאזל (או בדומה), מצורע עם 2 הציפורים ,אחת נשחטת ואחת משולחת, יום הכיפורים עם 2 השעירים וסוטה לפי התנהגותה , נידונת ע"י מי הסוטה. שלושתם נעמדים בשער ניקנור והירושלמי אומר שבכל מקום שנאמר "לפני ה'" היינו בשער ניקנור. אין לאלו רשות להיכנס אל הקודש פנימה אלא רק לאחר היטהרותו , כך הכהן הגדול יכול להיכנס רק לאחר עשיית השעיר וגם אשה סוטה לאחר שמתברר שהיא טהורה , היא שבה אל בעלה וזוהי ביאה במובנה העליון והטהור.

כל מה שהובא לעיל מבטא "מנגינה" אחידה אשר רבינו הקדוש מבטא ומתאר את הקשר והזיקה הקדושה בין האיש לאשתו.