בשיטת הרמב"ם מתי ראוי לאדם לגרש את אשתו? / הרב עקיבא כהנא

תקציר מתוך חלק ממאמרו של הרב עופר לבנת בחמדת הארץ כרך ד
מתוך העלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה
למאמר המלא לחצו כאן

גיטין צ ע"א-ע"ב

בתורה נאמר שעילת הגירושין היא 'אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר'. במשנה (פט, ב) אנו רואים את מחלוקת התנאים איך לפרש את המילים הללו, בית שמאי לומדים שעילת הגירושין היא כאשר אדם מוצא באשתו דבר ערוה, בית הלל סוברים שאם הקדיחה תבשילו, ואילו רבי עקיבא כתב שאפילו אם מצא אחרת נאה הימנה.

רבי עקיבא למד מתחילת הפסוק שהעילה היא שהאשה לא מוצאת חן בעיני הבעל, ואילו בית שמאי ובית הלל הסכימו שצריך 'ערות דבר', ונחלקו מה הכוונה בכך.

הרמב"ם כתב בפירושו למשנה שיש לדחות את דברי רבי עקיבא כיון שאם הבעל מוצא אחרת נאה מאשתו יכול לשאת אותה (מדאורייתא) ואינו צריך לגרש את אשתו כשהיא לא חטאה חטא והיא 'מתאימה לדעותיו'. צריך להבין מה המקור של הרמב"ם לדחיית דברי רבי עקיבא, ומדוע הוא צריך לנמק את פסקו כבית הלל ולא כרבי עקיבא? במשנה תורה (גירושין י, כא) הרמב"ם כתב שאין לגרש את האשה הראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר, ולאחר מכן כתב שאין ראוי למהר ולגרש את האשה הראשונה. וצריך להבין לאיזו ערות דבר הרמב"ם מתכוון, והאם זה לא ראוי לגרש במקרה שלא מצא ערות דבר, או אסור גם.

לדעת בית שמאי ברור שאין הכוונה שצריך שני עדים שהאשה זינתה על מנת לגרש אותה, אלא שעילת הגירושין היא אשה שמתנהגת בפריצות. ולדעתם המילים ערות דבר מובנות.

לדעת בית הלל הביטוי ערות דבר כוונתו: דבר מגונה ומאוס, שגורם לבעל למאוס באשתו בעניין התשמיש, והביטוי 'הקדיחה תבשילו' הוא ביטוי של 'לישנא מעליא'. כלומר, התשמיש משול לאכילה בלשון חז"ל, וכיון שהדבר תלוי בעיני הבעל המסתכל לכן בית הלל טוענים שהכוונה ערות דבר היא דבר מסוים שנראה בעיני הבעל כחסרון גדול, אך אין הכוונה ערווה כפריצות כפי שפרשו בית שמאי. לשיטה זו, הדין לגרש אשה פרוצה נלמד מפסוק אחר שהובא ברמב"ם (גירושין י, כב): 'גרש לץ ויצא מדון'.

לכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות שאין דברי רבי עקיבא נכונים, כיון שעילת הגירושין לדעת בית הלל היא רק כאשר ישנו חסרון (אובייקטיבי או סובייקטיבי) באשה, אך אם האשה לא נוהגת בפריצות 'ומתאימה לדעותיו', אין לגרשה, ואם הוא חושק באשה אחרת שלשיטתו היא נאה הימנה הוא יכול לשאת אותה אם הדבר מתאפשר, אך אין לו לגרש את אשתו.

וכוונת דברי הרמב"ם בהלכות היא שמותר לגרש את האשה רק אם מצא בה ערות דבר (ולא כתב 'דבר ערוה'). כוונתו לפסוק כדברי בית הלל שעילת הגירושין היא גם אם האשה לא פרוצה, אלא שהיא מאוסה בעיניו בענייני התשמיש. אבל גם באופן כזה לדעת הרמב"ם לא ראוי למהר ולגרש, אלא לנסות ולפתור את הבעיה, כיון שיתכן שהוא מצא בה ערות דבר, אך רק בגלל שהוא התחיל בשנאה כלפיה (כיון שלא מדובר כאן על דבר ערוה, אלא על 'ערות דבר' כלומר שהיא מאוסה בעיניו), ודין זה נלמד מהגמרא שעוסקת בהבדל שבין זיווג ראשון לבין זיווג שני, יתכן שמשם למד הרמב"ם גם את פירושו בפירוש המשניות, שמותר לאדם לגרש את אשתו רק אם הוא שונא אותה, ולא אם מצא אחרת נאה הימנה.

סיכום:
בית שמאי בית הלל ורבי עקיבא נחלקו במשנה מהי עילת הגירושין שאפשר לגרש בגללה. לדעת בית שמאי רק אשה פרוצה מותר לגרש, ולדעת בית הלל לפי הסבר הרמב"ם גם אשה שהיא מאוסה בעיני הבעל בענייני התשמיש מותר לגרש, אך אין למהר לגרש, כיון שאולי המאיסה נובעת משנאה וחוסר הסתכלות נכונה. ואילו לדעת רבי עקיבא גם אם מצא אחרת נאה הימנה מותר לגרש. הרמב"ם דוחה את דעת רבי עקיבא מכיון שהיא לא מתאימה לדעת בית הלל שעילת הגירושין צריכה להיות קשורה לאשה עצמה, ולא מחמת חשקו באשה אחרת.