הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הרצון הנדרש בנתינת גט

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

גיטין פח ע"ב

 

מתני'. גט מעושה,
בישראל - כשר,
ובעובדי כוכבים - פסול;
ובעובדי כוכבים, חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך (וכשר).
גמ'. אמר ר"נ אמר שמואל: גט המעושה בישראל, כדין - כשר,
שלא כדין - פסול ופוסל;
ובעובדי כוכבים, כדין - פסול ופוסל,
שלא כדין - אפי' ריח הגט אין בו.
מה נפשך?
אי עובדי כוכבי' בני עשויי נינהו, איתכשורי נמי ליתכשר!
אי לאו בני עשויי נינהו, מיפסל לא ליפסל!
אמר רב משרשיא: דבר תורה גט מעושה בעובדי כוכבי' כשר,
ומה טעם אמרו: פסול?
שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה בעובד כוכבי', ומפקעת עצמה מיד בעלה.
אי הכי, שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו,
ונהוי שלא כדין כישראל, ומפסיל נמי לפסול!
אלא, הא דרב משרשיא בדותא היא... 

 

1.
סוגייתנו עוסקת בסמכות בית דין לכפות על אדם לגרש את אשתו.

1.1
וכפועל יוצא היא עוסקת בתוקפה של נתינת גט על ידי הבעל כתוצאה של כפיה בשעה שנדרש שמתן הגט יהיה לרצונו של הבעל.

2.
סוגיה זו ודומות לה מוזכרות בש"ס בכמה סוגיות מקבילות.

3.
סוגיה שמתייחסת באופן ישיר לנושא סוגייתנו:

בבא בתרא דף מז עמוד ב:

אמר רב הונא: תליוהו וזבין - זביניה זביני; מ"ט? כל דמזבין איניש, אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ואפילו הכי זביניה זביני.

מכירה תחת כפיה חיצונית תקפה.

3.1
הגמרא דוחה:

ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני!

3.2

אלא כדתניא:

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף מח עמוד א

+ויקרא א'+ יקריב אותו - מלמד שכופין אותו,
יכול בעל כרחו?
תלמוד לומר: לרצונו, הא כיצד?
כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.

מדיני הבאת קרבן בכפיה לומדים שכפיה חיצונית - כשהוא מקבל תמורה, כסף וכד' - בצירוף אמירת "רוצה אני" "יוצרת" אצל האדם "רצון" [וכך צריך להיות גם לגבי מכירה בכפיה. אמנם, למעשה זו מחלוקת פוסקים אם צריך לומר רוצה אני].

3.3
הגמרא דוחה:

ודלמא שאני התם, דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה!

בקרבן, גם אם אדם לא רוצה - באופן גלוי - להביא קרבן בכל זאת יש להניח שבליבו פנימה הוא חפץ בכפרה [וזאת היא התמורה שהוא מקבל], ולכן כפיה חיצונית מועילה.

3.3.1
כנראה שעל ידי התנאים הנ"ל נוצרת אצל המוכר הסכמה ורצון מלאים.

4.
הוכחה מהסיפא של הברייתא:

ואלא מסיפא: וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.

כפיית הבעל לתת גט בצירוף אמירת "רוצה אני" מכשירה את הגט.

4.1
הגמרא דוחה:

ודלמא שאני התם, דמצוה לשמוע דברי חכמים!

מתוך הנחה שכפיית הגט מתבצעת רק כשיש חובה הלכתית על הבעל לגרש את אשתו - אזי גם האדם עצמו רוצה לשמוע דברי חכמים [וזאת היא התמורה שהוא מקבל], כלומר, על ידי אמירת "רוצה אני" - אמנם אמירתו זו באה רק כתוצאה מהכפיה החיצונית - מתגלה רצונו האמיתי-הפנימי. [ראה בהמשך].

4.1.1
ולכן אין הוכחה שגם מכירה שמתבצעת כתוצאה מכפיה תועיל.

5.

אלא סברא הוא, אגב אונסיה גמר ומקנה.

מסקנה: מכח סברא [וכנראה בתנאי שאמר "רוצה אני"] מכירה בכפיה תקפה.

6.
הגמרא מקשה מהסוגיה במסכת גיטין דף פח - סוגייתנו -

מותיב רב יהודה: גט המעושה, בישראל - כשר, ובעכו"ם - פסול, ובעכו"ם - חובטין אותו ואומרין לו: עשה מה שישראל אומר לך; ואמאי? התם נמי נימא: אגב אונסיה גמר ומגרש!

משמע במשנה שכפיה על ידי גוי עצמו לא תכשיר את נתינת הגט [ומשמע שמדובר שהבעל אמר "רוצה אני"] בניגוד לאמור לעיל בסעיף 5.

7
מיישבת הגמרא:

הא איתמר עלה, אמר רב משרשיא: דבר תורה אפילו בעכו"ם כשר, ומה טעם אמרו בעכו"ם פסול? כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד עכו"ם ומפקעת עצמה מיד בעלה.

הדין בגט שניתן כתוצאה של כפיית גוי [שלא על פי הוראת בית דין יהודי] הוא חומרה מיוחדת בגט.

8.
והגמרא ממשיכה לדון בעניין מכירה בכפיה... ומסקנתה: "אמר רבא, הלכתא: תליוהו וזבין - זביניה זביני..."

9.
בסוגייתנו - מסכת גיטין דף מח - הגמרא אומרת:

אלא, הא דרב משרשיא בדותא היא.

לפי זה חוזרת שאלת הגמרא לעיל בסעיף 6.

10.
רמב"ם הלכות גירושין פרק ב הלכה כ:

מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש,
בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר,

וכן אם ד הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש ה הרי זה כשר,

ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול.

10.1
הרמב"ם מסביר כיצד כפיה מועילה לגלות [ליצור?] את רצון המגרש:

ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל,

שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן
אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו
אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה.

לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול, הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש, ואם הגוים אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט, אף על פי שאמר בגוים רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והגוים אנסוהו אינו גט.

10.2
מלשון הרמב"ם משמע שמדובר רק באדם שומר מצוות שנכשל רק בעניין זה שהוא לא מעוניין לשמוע ולציית להוראת בית דין לגרש את אשתו.

11.
מגיד משנה הלכות גירושין פרק ב הלכה כ:

... ולמה לא בטל גט זה וכו'. זה הוציא הרב מפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מז / ב"ב מ"ז:) דאמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זבינא מאי טעמא (אילימא) וכו' אלא כדתניא וכו'
וכן אתה מוצא בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודילמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים וכו':

הוא מסביר את הרמב"ם לאור סעיף 4.1 לעיל.

12.
כסף משנה הלכות גירושין פרק ב הלכה כ:

... משמע בהדיא דכדין עכו"ם מדאורייתא נמי מיפסל

ולישנא דר"נ הכי דייק דקאמר פסול ופוסל דמשמע דלית ביה שום צד אלא שפוסל בכהונה.

ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב דכדין עכו"ם פסול הוא ולא בטל,

ואפשר דס"ל דאע"ג דאמרינן הכא דהא דרב משרשיא בדותא הוא כיון דחזינן דבפרק חזקת (בבא בתרא דף מח / ב"ב דף מ"ח) פריך גמרא ממתניתין דגט המעושה הא אתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפילו בעכו"ם כשר וכו' ש"מ קי"ל כוותיה...

הוא טוען, שההלכה היא כמובא בסוגיה לעיל במסכת בבא בתרא, וכבסעיף 7 לעיל, ולא כמובא בסוגייתנו לעיל בסעיף 9.

13.
לחם משנה הלכות גירושין פרק ב הלכה כ:

[כ] מי שהדין נותן כו'. כבר כתבתי בלשון זה בקונטרסים אחרים ושם הארכתי בקושיות הנופלות על רבינו בשתי הסוגיות בההיא דפ' במגרש (גיטין דף מח / דף פ"ח ב) ופ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מח)

ואני אומר לתרץ הכל לדעתו ז"ל דתפס עיקר ההיא דרב משרשיא מכח ההיא סוגיא דהמגרש
דהא בגמרא תפסוה עיקר לדעת רב הונא דאמר תלויה וזבין כו' והילכתא כוותיה כדאמרו שם בגמרא

והוא סובר שהסוגיא שבפ' חזקת תתרץ הקושיא שהקשו בפ' המגרש דכפיה שלא כדין דעכו"ם כשאינו כדין דישראל
כיון דעכו"ם בני עשויי נינהו

למעשה הוא מסביר כדעת ה"מגיד משנה" - לעיל בסעיף 11.

14.
במקור הבא נעיר הערה חשובה ומעניינת:

אור שמח הלכות גירושין פרק ב הלכה כ:

[כ] מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש כו', ב"ד של ישראל כו' היו מכין אותו עד שיאמר רוצה אני וכו', והוא גט כשר כו', וכן אם הכהו העו"ג וכו', הרי זה כשר:
בהגהות מיימוני (אות ד') הביא דמוחלף לדת ישמעאל כופין אותו להוציא ע"י חוקי ומשפטי הממשלה, ואף על גב דבהלכות אישות פרק כ"ה (אות ד') מייתי ההג"מ דמוחלף אין כופין להוציא, הוא דוקא מי שאין הדין לכופו, רק משום דהוא מוחלף, אבל מי שהוא מהנך שכופין אותם להוציאם ודאי דגם מוחלפים כופין אותם,
והלכה רווחת בישראל דאף משום מוחלף לבד כופין, אף דהרמ"א (א"ע סימן קנ"ד ס"א) הביא ב' דעות, כתבו דהעיקר דכופין, אמנם בשו"ת מוהרי"ט צהלון ערער ע"ז, דאין כופין למוחלף אף אם הוא מהנך שכופין מן הדין להוציא, מדברי רבינו שכתב ולמה לא בטל גט זה שהרי אנוס הוא כו',
לפיכך זה שהוא רוצה להיות מישראל, ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות יצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו,
ולפי זה במוחלף שעבר בשאט נפש על כל, ומכעיס את בוראו בעבירות חמורות, הרי אנוס גמור הוא, כמו מי שנאנס ליתן דבר במתנה, שגם אחרי שהוכה וגירש כדין, נפשו לא ינוח ויקצוף על המביאים אותו לעשות דבר זה, אם כי מצוה עביד, הלא נפש רשע אותה רע, והלל רשע על תאות נפשו, וא"כ אנוס גמור הוא, ואיך כופין מוחלף לגרש, אף כי הוא מהנך שכופין להוציא, והאריך בזה בסימן פ"ג יעו"ש,

בפשטות משמע מדבריו לעיל, שהרמב"ם מתייחס רק לגבי יהודי שנכשל רק בעניין זה שהוא מסרב לקיים את הוראת בית דין לגרש את אשתו, אבל הדין בסוגייתנו [או, לפחות, לגבי הסבר הרמב"ם] לא יהיה תקף לגבי מי שעובר על הרבה עבירות להכעיס.

15.
חזון איש, אבן העזר, נשים, סימן צט [עמוד קסב]:

גט מעושה כו' מסקנת הסוגיא דשלא כדין בישראל וכדין בכותים פסול מה"ת ואע"ג דמצוה לגרשה מ"מ כיון דגרש ע"י כפי' והכפי' היתה שלא בדין לא מקרי רצון דכפי' בדין נמי אינו עושה רצון עצמי
אלא דסגי ברצון הבא בכפיה בדין
דבעצם טובתו הוא להתרצות כי טוב הוא לישראל לשמור מצוה אלא שכפוף ליצרו,
וכשמתרצה ע"י כפי' בדין חשיב רצון [וכמש"כ הר"מ ספ"ב מה"ג ומש"כ שם מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות כו' קשה לפרשו אם כונתו ז"ל חוץ מלגרש דמי לא עסקינן שאינו משמר גם שאר מצות וכי אין כופין רק לצדיק גמור
אלא נראה לפרש דר"ל דלולא יצרו שתקפו היה רצונו להיות מישראל ולשמור ולעשות, והלכך כשכופין אותו לעשות מצוה חשיב רצון ואפי' מומר כייפינן לי' לגרש

משמע מדבריו שהוא חולק על האמור לעיל בסעיף 13, הוא סובר שהדין וההסבר ברמב"ם תקפים גם לגבי יהודי שאינו מקיים גם את שאר המצוות!
והוא מחדש: שרצון הנצרך במתן גט על ידי הבעל הוא "רק" רצון "חלש".

15.1

ולא נחלקו הפוסקים בטוש"ע סי' קנ"ד אלא אי כייפינן לי' מטעם מומר אבל מוכה שחין שהוא מומר לכו"ע כייפינן וכ"כ בשה"ג בסוגין בשם ריא"ז

ומש"כ הר"מ שם כבר גרש לרצונו ר"ל דהוי רצון לענין דיני התורה.

הוא מדגיש את דבריו כאמור בסעיף 15.

16.
ניתן להסביר את המחלוקת הנ"ל:

לפי ה"אור שמח" ההסבר הפסיכולוגי-פילוסופי של הרמב"ם מתייחס רק לגבי אדם שמקיים את שאר המצוות ומסרב לשמוע ולציית להוראת בית הדין רק לעניין מתן גט לאשתו.

16.1
ולפי החזון איש, הרמב"ם מתייחס גם לגבי אנשים כאלה.
אפשר לומר שהכוונה היא, שגם אנשים שלא מקיימים כלל מצוות בכל זאת הכפיה למתן גט תעורר אותם [את הניצוץ היהודי שבהם] לקיים את המצוה [וכך אולי יהיה הדין לגבי כל מצוה שבית הדין יחייבם...].

16.2
ואולי כוונתו לומר רק, שמכיוון שמדובר בדרישה לגילוי רצון "חלש" הרי הוא מתקיים גם אצל מי שלא מקיים גם את שאר המצוות.

17.
הערה:
בכל פרטי הסוגיה דנים בהרחבה בכמה סוגיות בש"ס ובפרשנים. 

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)