הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כסתם משנה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין פא ע"ב
גמ'. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן:
מחלוקת - בשראוה שנבעלה,
דב"ש סברי: אדם עושה בעילתו בעילת זנות,
וב"ה סברי: אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות,
אבל לא ראוה שנבעלה - דברי הכל אינה צריכה הימנו גט שני.
תנן: ומודים, בנתגרשה מן האירוסין - שאינה צריכה הימנו גט שני, שאין לבו גס בה;
ואי בשראוה שנבעלה, מה לי מן האירוסין ומה לי מן הנשואין!
אלא מתני' בשלא ראוה שנבעלה,
ור' יוחנן דאמר כי האי תנא; דתניא,
א"ר שמעון בן אלעזר:
לא נחלקו ב"ש וב"ה על שלא ראוה שנבעלה - שאינה צריכה הימנו גט שני,
על מה נחלקו?
על שראוה שנבעלה,
שבש"א: אדם עושה בעילתו בעילת זנות,
ובה"א: אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.
ומתני' דאוקימנא בלא ראוה שנבעלה, במאי פליגי?
דאיכא עדי יחוד וליכא עדי ביאה,
ב"ש סברי: לא אמרי' הן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה,
וב"ה סברי: אמרינן הן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה,
ומודים בנתגרשה מן האירוסין - שאינה צריכה הימנו גט שני, דכיון דאין לבו גס בה, לא אמרינן הן הן עדי ביאה.
ומי אמר ר' יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ואוקימנא למתניתין בשלא ראוה שנבעלה!
אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן.
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים" עמוד קפג, שמסכם את הסוגיה:
1.
הרשב"א והר"ן פוסקים כסתם משנה - משנתנו, וכדברי רבי יוחנן שהמחלוקת בין בית הלל ובית שמאי כשלא ראו שנבעלה, אבל כשראו שנבעלה, לפי כולם יהיה הדין "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות". וכך גם בארוסה.
2.
וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם:
רמב"ם הלכות גירושין פרק י הלכה יז:
המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים קודם שתנשא לאחר בין שגירשה מן הנשואין בין מן האירוסין הואיל ואשתו היתה הרי זו בחזקת שהחזירה ולשם קידושין בעל לא לשם זנות, ואפילו ראו אותו שנתן לה מעות, שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו באשתו בעילת זנות והרי בידו לעשותה בעילת מצוה, לפיכך הרי זו בחזקת מקודשת קידושי ודאי וצריכה ממנו גט שני.
רמב"ם הלכות גירושין פרק י הלכה יח:
נתייחד עמה בפני עדים והוא שיהיו שני העדים כאחד, אם היתה מגורשת מן הנשואין חוששין לה שמא נבעלה והן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים אלא יתייחד בפניהן ויבעול כמו שבארנו, לפיכך צריכה גט מספק והרי היא ספק מקודשת,
ואם היתה מגורשת מן האירוסין אין חוששין לה שהרי אין לבו גס בה.
3.
חידושי הריטב"א מסכת גיטין דף פא עמוד א:
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מחלוקת כשראוה שנבעלה דב"ש סברי אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל לא ראוה שנבעלה אינה צריכה הימנו גט שני. ולא שני לן בין נשואה לארוסה כלל כיון שראוה שנבעלה, ודלא כמתני', דקיי"ל כר' יוחנן,
יש לפסוק כרבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן, שאם לא ראו שנבעלה אינה צריכה גט - ולא כסתם משנתנו.
וכתב הרמב"ם דהני מילי באשתו או בארוסתו אמרינן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל בפנויה בעלמא לא ואין חוששין לקדושין (מ"ה), אבל הבא על שפחתו יצאה לחירות וכמו שכתבנו למעלה,
אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כסתם מתני',
ואפשר משום דתלמודא אמר ור' יוחנן דאמר כי האי תנא
אלמא דלית הלכתא כוותיה אלא כסתם מתני',
3.1
מי שפוסק כסתם משנה - משנתנו - זה מפני שהגמרא מציינת: "ור' יוחנן דאמר כי האי תנא; דתניא..." - משמע ש"עורך הגמרא" לא פוסק כמותו - כרבי יוחנן בסוגייתנו שמסביר כבברייתא ולא כסתם משנתנו!
3.2
הסבר שני להסביר את שיטת הרי"ף:
ועוד דסמיך אאידך אמורא שאמר משמיה דר' יוחנן הלכה כסתם משנה
אמנם רבה בר בר חנה אמר בשם רבי יוחנן שיש לפסוק כגירסת הברייתא במשנתנו אבל יש אמורא אחר [לא מוזכר שמו] בשם רבי יוחנן שפוסק - גם בסוגייתנו - כסתם משנה.
והוא מוסיף:
דבכל דוכתא מקשינן הכי להדיא ולא מתרצינן אמוראי נינהו אלא אגב הדחק היכא דלא משכח תירוצא למילתא אלא בהכי.
עצם העובדה שהגמרא מציינת: "אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן" משמע שהגמרא פוסקת כאותו אמורא שדבק בכלל של רבי יוחנן "הלכה כסתם משנה".
3.3
הביטוי: "אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן" - 10 מופעים בש"ס
4.
במסכת מנחות דף נב הסברתי:
הגמרא מביאה מחלוקת בין התנא "אבא יוסי בן דוסתאי" וחכמים. רבי יוחנן פוסק כדעת יחיד – כאבא יוסי. שואלת הגמרא והרי רבי יוחנן קבע כלל כללי "הלכה כסתם משנה", ויש "סתם משנה" [משנה "סתומה" בלי מחלוקת תנאים] שמתאימה לדעת "רבנן" ולא לדעת "אבא יוסי". יוצא אפוא שרבי יוחנן סותר את כלליו שלו.
4.1
שאלת הגמרא קצת "קשה". נכון שרבי יוחנן קבע כלל ש"הלכה כסתם משנה", אבל אם יש נימוק ספציפי-נקודתי בסוגיה מסויימת לפסוק שלא כדעת אותה "סתם משנה" מדוע זה סותר את הכלל הכללי של "הלכה כסתם משנה".
4.2
ויש לחדד: אם נאמר שרבי יוחנן קבע את הכלל של "הלכה כסתם משנה" אחרי שבדק את כל המשניות הסתומות ובכולן כך קבע שהלכה כמותן [באופן נקודתי בכל מקום], הרי שקושיית הגמרא ברורה, שהנה בסוגייתנו רבי יוחנן עצמו לא פסק כסתם משנה.
4.3
ויש שמסבירים את הכלל של רבי יוחנן כך: עצם העובדה שרבי יהודה הנשיא "סתם" את המשנה וכתבה ללא שם חכם הרי שהיא נראית כדעת רבים וממילא הלכה כמותה.
לפי זה יש כאן כוונת מכוון של רבי יהודה הנשיא לומר שכך הלכה ואז הקושיה על רבי יוחנן ברורה: מדוע לא קיבל את הכרעת רבי יהודה הנשיא ופסק כדעת יחיד.
4.4
אלא, שלפי ההסבר האחרון יש לומר כך: רבי יהודה הנשיא לא קבע שהלכה כסתם משנה. הוא "רק" קבע ש"סתם משנה" דינה כדעת רבים, ובדרך כלל הכלל הוא שהלכה כרבים. אבל לכלל זה יש הרבה סייגים. הסייג הבולט הוא שאם דעת היחיד יותר מתקבלת שהרי שהלכה כדעתו ולפי זה חוזרת שאלתי: מה מקשה הגמרא, אמנם המשנה היא דעת רבים אבל לרבי יוחנן נראית דעת היחיד של "אבא יוסי".
4.5
ולכן נראה לומר שרבי יהודה הנשיא "סתם" את המשנה כדי לומר שהיא דעת רבים וכך הלכה באופן מוחלט, ולכן קשה על רבי יוחנן.
5.
הגמרא מתרצת את הקושיה על רבי יוחנן "אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן". כלומר, ישנו אמורא [מי?] שסובר שרבי יוחנן לא אמר כלל את הכלל של "הלכה כסתם משנה" ולכן פסק כ"אבא יוסי" [כך משמע מרש"י כאן].
5.1
אולם אפשר לומר פשוט יותר, שבאמת יש אמורא שטוען שרבי יוחנן לא אמר בסוגייתנו, שהלכה כאבא יוסי.
ובאמת להלכה – רמב"ם – נפסק כדעת רבנן ולא כ"אבא יוסי", ולכן התקבל להלכה גם הכלל של "הלכה כסתם משנה".
וראה בספר "דברי סופרים" [שמואל בנימין סופר] כרך א, ערך "הלכה כסתם משנה".
6.
ובהמשך לסוגייתנו - גיטין דף פא:
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קפג, שקצת קשה לומר שרבה בר בר חנה בסוגייתנו סובר שרבי יוחנן לא אמר את הכלל "הלכה כסתם משנה", שהרי במסכת חולין דף מג רבה בר בר חנה עצמו אמר את הכלל הזה בשם רבי יוחנן.
6.1
יש מי שלא גורס שם - במסכת חולין - את שמו של רבה בר בר חנה, וממילא אין סתירה.
6.2
ה"חתם סופר" מיישב, שבסוגייתנו מדובר במקרה חריג, שהברייתא מסבירה את המשנה שלא כ"סתם משנה", ורק במקרה כזה רבה בר בר חנה אמר שרבי יוחנן לא מכריע כסתם משנה. [אמנם מדבריו משמע יותר שמדובר בכלל של סתם משנה ומחלוקת בברייתא].
