הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי
גיטין פח ע"א
מובא בתלמוד הבבלי (גיטין פח, א):
"א"ל רב כהנא ורב אסי לרב, כתיב ביה בהושע בן אלה: ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל, וכתיב: עליו עלה שלמנאסר וגו'! אמר להו: אותן פרדסיאות שהושיב ישראל לרגל, אמר הקדוש ברוך הוא: אותן שנים שלא עלו ישראל לרגל ילכו בשבי".
התלמוד מספר שמלך ישראל האחרון הושע בן אלה ביטל את המחסומים שהציב ירבעם בן נבט ואותם המשיכו יתר מלכי ישראל, כך שהתאפשר לעם ישראל לעלות לרגל. בין השיטין עולה השאלה אם כך מדוע דווקא בזמנו של הושע בן אלה גלו עשרת השבטים. התשובה שנותן התלמוד הבבלי היא שסיבת גלות עשרת השבטים היא שעם ישראל לא ניצל את ההזדמנות הזו ולא עלה בהמוניו לרגל.
לעומת זאת בתלמוד הירושלמי (תענית ד, ז) תולים את הסיבה במלך.
"רב חייה בר אשי בשם רב שבו התיר הושע בן אלה פריסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים. כהנא שאל לרב כל הדא טיבותא רבתא עבד וכתיב ביה [מלכים ב יז ג] עליו עלה שלמנאסר מלך אשור אמר ליה על ידי ששמט את הקולר מצוארו ותלוי בצואר הרבים לא אמר כל עמא יסקון אלא מאן דבעי מיסוק יסוק".
לדעת הירושלמי המלך הוא זה שאחראי לכך שלא תהיה עליה מאסיבית לבית המקדש. הושע בן אלה היה צריך לדאוג (חושבני שהדבר אפשרי לא רק בכח הזרוע, אלא ביצירתה של אווירה מתאימה). הושע בן אלה הסתפק בנתינת רשות לעלות – מי שרוצה לעלות יעלה, וזה בהחלט לא מספיק.
אם התלמוד הבבלי תולה את האשם בציבור, כלומר באוסף הפרטים שלא נהגו כשורה, הרי התלמוד הירושלמי מתייחס יותר לצד הציבורי, שצד זה כוונתו היא בעיקר לכוח ארגוני (שלטון) שמאחד את הציבור ודוחף אותו לקיים את התורה באופן ציבורי.
