אלף בית רש"י

דיוק וחידוש ברש"י

גיטין דף עז

עמוד א

הדרן הלך פרק מי שאחזו - בתורה אחוז ואל תזרוק - הנה באנו לפרק הזורק

וסימניך משה במגימטריא קטנה גט – את צפורה אשת משה אחר שלוחיה

ויאמר השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה ויהי לנחש; וינס משה, מפניו. ויאמר ה' אל משה, שלח ידך, ואחוז בזנבו; וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו. ויאמר ה' לו עוד, הבא-נא ידך בחיקך, ויבא ידו, בחיקו; ויוציאה, והנה ידו מצורעת כשלג. ויאמר, השב ידך אל-חיקך, וישב ידו, אל-חיקו; ויוציאה, מחיקו, והנה-שבה, כבשרו (שמות פ"ד)

פרק מי שאחזו עניני חולי ונחש מרפא, (דף ס"ט) דאייתי משה לאבני אפוד, (דף ע"ג) זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ונפל הבית עליו או הכישו נחש אינו גט. (וברש"י דף סט -ע צרעת) ופרק הזורק (משליך) גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצרו אפילו הוא עמה במטה אינה מגורשת לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת
 

עמוד ב

רש"י ד"ה שומעין לו. הואיל והתקנה לצורכו נעשית יכול לומר כלום עשו אלא להנאתי אני אי אפשי בהנאה זו:
בכתובות דף פג ע"א איתא ברש"י ד"ה בתקנת חכמים. שתיקנו לטובתי ואינה טובה לי:

לשון הגמרא כאן ובכתובות וכדרבא דאמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו מאי כגון זו כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה,
וא"כ צריך להבין מה הסיבה שרש"י משנה בלשונו במהלך הסבר הסוגיות שפעם אחד נוקט בלשון טובה שזה יותר מהנאה ופעם אחת נוקט לשון הנאה,

והנה זה פלא ששני נביאים בסגנון אחד נקטו הלוא הם בעלי התוספות כאן ובכתובות,
כאן בעמוד א' בד"ה וכדרב כהנא .... שהרי הכא תקנת חכמים היא וכדרבא דאמר האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו דכלום עשו אלא להנאתו אי אפשי לו באותה הנאה,
בכתובות בד"ה כדרב כהנא .... דכיון דלטובתו תיקנוה יכול לומר אי אפשי באותה טובה,

ואף שיש לומר שבעלי התוספות נמשכו אחר לשון רש"י, אדרבא מהם ראיה שיש לדקדק בדברי רש"י ואין לשנות,

וההסבר שרש"י תופס בלשון אחר כל פעם הוא על פי העניין העיקרי בסוגיא, בכתובות שהעיקר הסוגיא הוא שהאשה מוחלת על מזונתיה, מאחר שתקנת מזונות לאישה הוא חוב של הבעל וזה בוודאי בגדר טובה לאישה כי הוא חיוב המתחדש כל יום (כפי שמובא בראשונים שם) לכן כתב רש"י בלשון טובה כלפי האומר אי אפשי וכו' אף שזה מובא בתחילת הסוגיא בקשר לוויתור הבעל על נכסי מלוג,

בסוגיתינו בגיטין שהעיקר הוא וויתור הבעל על נכסי מלוג כדי שיוכל ליתן גט כשהיא בביתה, נקט רש"י בלשון הנאה כי זכות הבעל בנכסי מלוג היא רק הנאה ולא טובה כי כנגדה הוא חייב בפדיונה וכד', ובפרט בענין נתינת הגט שאין זה טובה ממש כי הרי יכול ליתן בחיקה או בקלתה, שייך יותר לומר שהוא בגדר הנאה בעלמא,

ויבוא הכתוב השלישי ויוכיח שכך הוא דהנה במסכת בבא קמא דף ח' ע"ב שמובאים ג"כ דברי רבא ושם כתב רש"י בתוך כדי דיבורו בהסבר הסוגיא בד"ה האי מכלל דאיכא אחריתי לא גרסינן ליה איני ניזונית. משלך: ואיני עושה מלאכה דמשום תקנתא דידי דדלמא לא ספקי לי מזונות במעשה ידי תקינו לי רבנן מזונות משלך תחת מעשה ידי בההיא תקנתא לא ניחא לי: והנה כאן רש"י לא כותב לשון טובה או הנאה אלא בההיא תקנתא לא ניחא לי, מאחר שעיקר הסוגיא היא בתשלום נזיקין מאיזה קרקע - עידית או זיבורית, בני חורין או משועבדין, ומדובר באותו שווי ממש אלא שתיקנו חכמים שיכול לקחת מעידית או מנכסין בני חורין, והניזק רוצה לגבות ממקום אחר, וא"כ זה נמצא בדרגה נמוכה יותר מטובה של חיוב מזונות לאישה, ומהנאה של נכסי מלוג שהבעל אוכל פירות, וע"כ נקט רש"י בלשון תקנה ולא ניחא ליה,

ויש לקחת מוסר מההרגש הדק שרש"י הקפיד בלשונו להמעיט במשמעות דבריו של אדם האומר אי אפשי בתקנת חכמים כלומר אין לו צורך בה, וכשאומר אין לי צורך בתקנת חכמים שלא ניחא ליה, לא כלל דברים שהם טובה והנאה, וכן על זה הדרך כשאומר אי אפשי בהנאה אבל דבר שהוא טובה לא מוותר על תקנתם.