מעלת סעודת שבת
גיטין לח ע"ב
"אמר רבה, בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון: דמפקי עבדייהו לחירותא, ודסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא ואחת קבעה סעודתא בערב שבת, ושתיהן נעקרו".
מדוע מפסידים את הנכסים דוקא בחטאים אלו?
על המוציא עבדו לחירות פירש המהרש"א שהוא עצמו התחיל לפחות מנכסיו באיסור עשה. ובספר תפארת יעקב מפרג מצאצאי הרמ"א ביאר שכיון שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה (מסכת ביצה דף טז ע"א) נחסר לו עתה מה שהיה מרויח על ידי עבדו שהוציא לחירות.
על המסייר נכסיו פירש המהרש"א שאמרו במסכת שבת דף קנ ע"ב: "תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו, ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא, ונמנע אותו חסיד ולא גדרה. ונעשה לו נס, ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו". ומכאן להיפך: מלאכה שמחשב עליה בשבת אינה מתברכת. ובתפארת יעקב ביאר שכך מפורש במקור האיסור (ישעיהו נח, יג-יד) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל במותי בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר. ודרש מכאן רבי יוחנן משום רבי יוסי (מסכת שבת דף קיח ע"א) שכל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. ומכלל הן אתה שומע לאו, שאם יפקח על עסקיו בשבת ירד מנחלתו.
על הקובע סעודתו בזמן בית המדרש פירש המהרש"א על פי דברי רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי (מסכת ברכות דף לה ע"ב) "דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי - זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי - זו וזו לא נתקיימה בידן". וגם אלו ביטלו תורתן, ונתבטלה מלאכתם. ובתפארת יעקב ביאר על פי דברי רבי יונתן (מסכת אבות פרק ד משנה ט) כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר, וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי. ואילו דברי רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אודות שתי משפחות שהיו בירושלים הובאו רק לראיה שלמרות עונג השבת יש בכך איסור. ואולם קביעת הסעודה בערב שבת אינה עניין לירידה מנכסים ומשום כך לא הובאה בדברי רבה.
על כך יש להוסיף, שרבה כאמור עוסק בנכסים, ואילו רבי יוחנן עוסק במשפחה.
הסעודה ממסדת ומגבשת את המשפחה, שכן אמרו שמצות נר של שבת היא "משום שלום ביתו" (מסכת שבת דף כג ע"ב). ולכן "אמר רב הונא: הרגיל בנר - הויין ליה בנים תלמידי חכמים" (שם), משום שמתגדלים בזכותו בקדושה. ומשום כך אותן משפחות שסעודתן היתה באופן שממעיט או את תלמוד התורה או את כבוד השבת, נתפוררו עד שנעקרו.
ובזה מבואר שאמרה לאה: (בראשית כט, לד) עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי. מה החשיבות הגדולה בכך שילוה אישי אלי?
אלא ששנינו שאף המרוחק מאשתו – "המשרה את אשתו על ידי שליש... אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת" (מסכת כתובות דף סד ע"ב), וכגון יעקב שאמר על עצמו (בראשית לא, מ) הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה. ובזכות נר של שבת מאריך בסעודה עם בני ביתו בתורה ובזמרה, ומחבב עליהם את התורה, וכך נעשים תלמידי חכמים. יעקב לא נתלוה מספיק ללאה בלידת ראובן ושמעון, והם חטאו ועל כך נתקללו בפרשת ויחי. ולאחר שנתלוה יעקב ללאה נתקיים בלוי: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל (דברים לג, י).
