אלף בית רש"י

דיוק וחידוש ברש"י

גיטין דף נט

עמוד א

רש"י ד"ה אנא הואי במניינא דרבי. באותו מנין שתקנו שכל הקודם ליקח זכה: ומינאי דידי מנו ברישא. ממני שאלו תחלה בשורה כשהיינו יושבין מה דעתי נוטה והוא היה בינוני לא מן הגדולים ולא מן הקטנים ואני שמעתי שקטן שבהם היה: מתחילין מן הגדול. כשעומדין למנין לראות אם רוב מטמאין או רוב מטהרין: מן הצד. מן הקטנים ולא מן הגדול שלא ילמד חובה והשאר נכנעין מפניו שלא לחלוק עליו משום לא תענה על רב (שמות כג) ובדיני נפשות מוקמינן להאי קרא בפ''ק דסנהדרין (דף ב.) לא כהטייתך לטובה כו' ולא ילמדו זכות: דכולהו מנינייהו מן הצד מתחילין. משום לא תענה על ריב וכתיב חסר בלא יו''ד ודרשינן לא תענה על רב לא תחלוק על מופלא שבבית דין ולא מוקמי ליה לרישא דקרא בדיני נפשות ואע''ג דסיפיה דקרא לא מיתוקם אלא בדיני נפשות: וולס: במקום אחד. שתהא תורתן וגדולתן של ישראל במקום אחד שאין בישראל גדול בתורה ובעושר כמותו:

רש"י במסכת סנהדרין דף לו ע"א

הוו מתחלי ברישא. במניינא דסיקריקון אמרה רב בפ' הניזקין (גיטין דף נח:) דקתני הושיב ב''ד ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חדש כו' ואמר רב אנא הוה בההוא מניינא ומינאי דידי הוא דאתחילו ברישא: מן הצד הוו מתחלי: מפני ענוה יתירה שהיתה בו: בריה דרבי וולס: במקום אחד. תורתן וגדולתן של ישראל באדם אחד שאין כמותו בכל ישראל בתורה ובגדולה כגון משה שהיה גדול על כל ישראל במלכות ובתורה וכן רבי בנשיאות ובתורה:

תוספות כאן ד"ה דכולהו מנינייהו מן הצד הוו מתחלי. פי' בקונט' דמוקי לה לא תענה על ריב בכל דבר ואין נראה דלא מיסתבר דפליג אמתניתין דסנהדרין (דף לב.) דאייתי אלא משום ענוה שלא להראות עצמו גדול היה עושה:

תוספות בסנהדרין ד"ה דיני נפשות מתחילין מן הצד. משום לא תענה על רב אבל בדיני ממונות לא חיישי' ומ''מ דרך שאלה יכולין לענות ואפשר לא תענה על רב בדיני נפשות כתיב ולא בדיני ממונות אע''ג דלנטות קאי נמי אדיני ממונות למאן דמוקי לה בריש מכילתין (דף ג:) בב''ד נוטה:

ישנם כאן כמה הבדלים מהותיים בין דברי רש"י בגיטין לסנהדרין:
הראשון שרש"י מסביר באריכות את מה שהיה עם רב כשהוא מסביר שהוא היה מהבינונים ולא קטן אבל מוסיף ששמע שרב היה הקטן, ומכאן שלרש"י היה קושי בדבר זה האם קטן היה או בינוני, כי ידוע שמנינו (בית דינו) של רבי נמשך לאורך זמן רב בסוף ימי התנאים ותקופה ארוכה בימי האמוראים, ומאחר שבהמשך רש"י מסביר שמן הצד הכוונה מהקטנים, הרי שלגירסת הגמרא בסנהדרין שרב דיבר על מנינו של רבי באופן כללי שתמיד היו מתילים בו זה הרי לא יתכן שתמיד הוא היה הקטן, אבל אם הגירסא אצלינו היא הנכונה שרב דיבר על מנין מסויים (הסיקריקון) יתכן בהחלט שבמנין זה הוא היה הקטן, אבל בשאר היה מן הבינונים, ולכאורה רש"י נ"ל יותר הגירסא בגיטין ולא רק מפני ענין ההתחלה מרב שלא יכול להיות שהוא היה הקטן תמיד, אלא גם מפני כל הסיבה שלא התחילו במנינו של רבי ממנו והתחילו מן הצד לא רק בדיני נפשות כפי שנאמר במשנה בסנהדרין, וכפי שיוסבר בהמשך,
השינוי השני שכאן רש"י מסביר שהסיבה שלא התחילו מרבי הגדול היא מפני הפסוק לא תענה על ריב הנדרש בלשון לא תענה על רב שאין עונים אחר המופלא ורש"י אף כופל דבריו בענין זה בד"ה מן הצד ובד"ה בכולהו מן הצד, ובמסכת סנהדרין כתב רש"י משום ענוונותו של רבי, וכן הראו לדבר זה תוספות כאן, ואף הוסיפו בדבריהם שלא מסתבר לומר כך שאי אפשר לחלוק על המשנה שמדברת רק על דיני נפשות, אמנם על פי דברי תוסופות בסנהדרין אפשר ליישב,
השינוי השלישי שכאן כתב רש"י בפירוש תורה וגדולה – תורה ועושר, ובסנהדרין כתב תורה וגדולה – תורה ומלכות,
והנראה לומר גם בדברי רש"י שלא גרס במשנה דיני ממונות הטהרות והטומאות מן הגדול, אלא רק הטומאות והטהרות, וכן כאן בד"ה מן הצד נראה שלא גרס דיני ממונות , שכתב רוב מטמאים או רוב מטהרין ולא כתב גם רו מחייבים או מזכים,
על פי זה יש לומר שרש"י כאן היות ורב אמר דבריו על מנין מסויים סיקריקון שהוא ענין של תקנה ממונית חדשה ובכלל רק בעניין ממוני שייך עניין של לנטות וכפי שרש"י דורש שתחילת פסוק זה לא תענה על ריב הוא לאו דווקא על דיני נפשות משא"כ סופו של הפסוק, ובוודאי גם רש"י סובר שדבר זה הוא אסמכתא בעלמא ולא שאין לשאר הדיינים היכולת לחלוק על המופלא, (וכפי שכותב הריטב"א) אלא כמו שבדיני נפשות הסיבה שלא פותחים בגדול היא מפני שאנו מצווים לנסות לזכות את האדם ולהצילו ממיתא ע"כ כדי שלא יהיה חשש אף רחוק שאם המופלא יאמר את דברו כבר יהיה קשה לומר לאחרים זיכוי, על כן פותחים בקטנים, חשש זה לא שייך בטומאה וטהרה שאין כאן ענין של נטיית לב משא"כ בדיני ממונות בפרט כשבאים לתקן תקנה ממונית חדשה יכולה גם העובדה שרבי היה עשיר, לגרום להשפעה מסוימת על כן רבי לא רצה שיתחילו ממנו, וזו גם הסיבה שרש"י מדגיש את ענין תורה וגדולה תורה ועשירות, ומה עוד שזה לא ממש סותר כי גם עשירות מתפרשת כיכולת להנהיג מלכות ונשיאות, וכפי שנראה בדברי רש"י עצמו ברש"י עה"ת שמות (פרק כ"ה פסוק כ"ד) זר זהב. סימן לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה, כמו שאומרים שלחן מלכים:
וכן במסכת יומא דף עב ע"ב רש"י ד"ה שלשה זירין. נעשו בכלי הקודש של מזבח סימן לכתר כהונה ושל ארון סימן לכתר תורה ושל שולחן סימן לכתר מלכות שהשולחן הוא סימן לעושר מלכים:
אמנם מפני שבמסכת סנהדרין שהגירסא שרב אמר את דברו שהיו מתחילים ממנו ולא רק במנין מסויים, וממילא יותר נראה לומר שבכל סוגי הדינים ממונות טומאות וטהרות היו מתחילין מן הקטנים כתב רש"י יותר את ענין של הענווה של רבי, ואפשר לומר שזה עצמו הייתה ענונותו וזהירותו שחשש שיכולים לומר שפסק את דברו בענין ממוני בדרך מסויימת מפני שהוא עשיר.

עמוד ב

רש"י ד"ה נקטינן. מסורת מאבותינו:

(ישנם הרבה חילופי גירסאות בש"ס עם יו"ד ובלי יו"ד)

בשני מקומות בש"ס בלבד מפרש רש"י לשון זה, במסכת עירובין דף ה: נקטינן. מסורת מאבותינו מנהג מרבותינו: ובמסכן גיטין בדף נט: נקטינן. מסורת מאבותינו:והלה דבר הוא שלשון זה מופיע הרבה פעמים בש"ס ורש"י לא פירש כלום, עשרים ושש פעמים בש"ס אביי אומר לשון זה, אמנם במסכת עירובין זה הפעם הראשונה למסכת זו, אבל במסכת גיטין זה בפעם השמינית, ודבר פלא במסורת הש"ס בפעם הראשונה שמוזכר לשון זה במסכת גיטין בדף ל"ב וכן ברוב הפעמים שכתוב נקטינן או נקיטנן ציין עיין בפירוש רש"י בעירובין דף ה:, ומדוע לא ציין למסכת זו עצמה לפירוש רש"י בדף נט: ששם נכתב לשון זה פעמיים והם האחרונים למסכת זו, וכפי הנראה לא ציין זה במקומות נוספים כלל.

ונראה לגלות מצפונותיו של רש"י שדווקא בשני מקומות אלו פירש כי הם המוכיחים שנקטינן הוא לשון חזק מאוד שסמכינן להלכה,

וראשית נסביר ההבדל לכאורה בין הלשון מסורה ללשון מנהג, מסורה הוא על הלכה בעניין השלילי לא לעשוך כך וכך, ומנהג הוא לשון על דבר חיובי שנהגו לעשות כך וכך,

והנה במסכת עירובין גבי דברי רב נחמן איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יתר על רחבו ובתים וחצרות פתוחין לתוכו, והוא דין מעשי לנצרך להתיר טלטול במבוי, והרי במסכת זו שלש פעמים מוזכר ענין המנהג בעירובין:

1. בדף סב: אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר בן יעקב ורב הונא אמר מנהג כרבי אליעזר בן יעקב ור' יוחנן אמר נהגו העם כר' אליעזר בן יעקב
2. בדף עב. אמר רב גידל אמר רב ה''ק או מערבין בחצר בפת ומותרין כאן וכאן או משתתפין במבוי בפת ומותרין כאן וכאן אמר רב יהודה אמר רב הלכה כרבי מאיר ורב הונא אמר מנהג כר''מ ורבי יוחנן אמר נהגו העם כרבי מאיר
3. בדף קד. מאי באר הקר אמר שמואל בור שהקרו עליה דברים והתירוה מיתיבי לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד ואי אמרת שהקרו דברים עליה מאי זו בלבד אלא אמר רב נחמן בר יצחק באר מים חיים שנאמר {ירמיה ו-ז} כהקיר ביר מימיה וגו' גופא לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד וכשעלו בני הגולה חנו עליה ונביאים שביניהן התירו להן ולא נביאים שביניהן אלא מנהג אבותם בידיהם:

הרי שבמסכת זו משמעו מיוחד לעניין מנהג, וההבדל בין מנהג לנהגו, ומוזכר הן עניין מנהג כלפי קבלה מרבותינו, והם כלפי מסורת אבות, רב נחמן בעצמו קיבל רוב תורתו מרבו המובהק - שמואל, וכן מצינו שקיבל כמה פעמים מאביו, כדאיתא בזבחים נו. הכי אמר לי אבא, ועל כן כשרב נחמן אומר נקטינן ייתכן שמתכווין לשני האופנים שמסורת מאבותינו כי אין מחוייב שנהג כך בפועל אולי לא היה נצרך לטילטול במבוי כזה ולתקנו בלחי, אבל גבי רבו שמואל יתכן והיה דין והוראה שנהג כך ממש, וכמו שמיד בדף ו. בעירובין מצינו הוראה למעשה של שמואל, אמר רב מתנה בדידי הוה עובדא ואמר לי שמואל אין צריך לנעול, כן אנחנו מוצאים במסכת זו (דף טז:) העברת שמועה של שמואל על ידי רב נחמן, בלשון שמופיע הפעם היחידה בש"ס,  וחרטה מכך דרש רב נחמן משום רבינו שמואל יחיד נותנין לו בית סאתים ב' נותנין להן בית סאתים ג' נעשו שיירא ונותנין להן בית שש שבקת רבנן ועבדת כר' יוסי ברבי יהודה הדר אוקים רב נחמן אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי ברם כך אמרו יחיד נותנין לו בית סאתים שנים נותנין להן בית סאתים שלשה נעשו שיירא ונותנין להן כל צרכן, וכן רב נחמן בשם שמואל יש הכי הרבה פעמים למסכת בעירובין, (הלשון רבינו שמואל מופיע עוד פעם אחת בלבד בש"ס במסכת פסחים), ובכל אופן עניין זה נותן יותר תוקף לפירוש רש"י מנהג רבותינו, כי הרי רק במסכת זו קורא רב נחמן לרבו בשם רבינו, וכמובן הלשון הנוספרת מסורת מאבותינו מתחבר לנאמר בדף קד כפי שהובא לעיל מנהג אבותיהם.

במסכת גיטיןלא מופיע בגמרא הלשון מנהג אלא בעניין שלילי לגמרי גבי שפחה חצי משוחררת שנהגו בה מנהג הפקר, ע"כ רש"י לא מזכיר הלשון מנהג אלא הלשון מסורה, וכפי גם שהוסבר שבהלכה שאין לעשות כך יותר נכון לנקוט הלשון מסורת, אבל רש"י בחר בדווקא לפרש על הפעם האחרונה במסכת זו, הן מפני שאביי הוא זה שמשתמש בלשון זה והן בהקשר ההלכה שאמר גבי עליות לתורה של כהן,  אמר אביי נקטינן אין שם כהן נתפרדה חבילה ואמר אביי נקטינן אין שם לוי קורא כהן, ודין זה נוגע לפגמו של כהן כפי שהגמרא מסבירה בהמשך הדברים, ומקומו במיוחד למסכת גיטין כי פגמו של כהן כשאביו נושא גרושה, ואכן יש משמעות מיוחדת דווקא ללשון שנקט רש"י מסורת מאבותינו כי הרי אביי היה כהן מבית עלי (ראש השנה יח) והיה יתום מאב ואם, ורבו המובהק היה דודו שגדל אצלו רבה בר נחמני וכמו שקרא לדודתו שגידלתו אמרה לי אם, בוודאי לדודו שגידלו גם בתורה קרא אבא, וכפי גם שזה מוזכר במסכת זו (דף לד:) ברש"י והלכתא כנחמני. אביי דאמר גלוי דעתיה בגיטא לאו מלתא היא וזו היא אחת מהלכות של סימן יע''ל קג''ם דהלכתא כאביי ונראה בעיני דעל שם שרבה בר נחמני גידל אביי בביתו ולמדו תורה שהיה יתום השיאו את שם אביו נחמני רבה סתם הוא רבה בר נחמני:  הרי שכשאומר אבותינו הוא הוא רבותינו, ובפרט בענין פגמו של כהן, וכפי לשון הגמרא דמוחזק לן באבוה דהאי שני דכהן הוא, הרי שלאביי עצמו היה משמעות עמוקה נוספת בדיני הכהן, וכפי גם שמצינו שכשמוזכר עניין (לגריעותא קצת) זבחים קיב: כי אזיל אביי אמרה קמיה דרב יוסף אמר חד ברא הוה ליה לכייליל ולא מיתקן, כביכול לא מזכיר את שמו של אביי, אלא בן של כייליל. ועל כן כשעולה כהן כביכול מראה על כבוד אביו.

ומשני אלו שפירש רש"י שיצאו מן כלל הפעמים שמוזכר לשון זה ורש"י לא פירש, ללמד על הכלל יצאו שכל מקום הנאמר נקטינן הוא לשון חיזוק ותוקף כתפוס בידיים וכפי שהר"ן מפרש במקום זה בגיטין נקטינן – הלכה למעשה.