כל דאלים גבר מפני דרכי שלום
גיטין ס ע"ב
"בור שהוא קרוב לאמה וכו' [מתמלא ראשון, מפני דרכי שלום]. איתמר: בני נהרא - רב אמר: תתאי שתו מיא ברישא, ושמואל אמר: עילאי שתו מיא ברישא. בדמיזל כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי - במיסכר ואשקויי, שמואל אמר עילאי שתו מיא ברישא, דאמרי: אנן מקרבינן טפי; ורב אמר תתאי שתו מיא ברישא, דאמרי: נהרא כפשטיה ליזיל. תנן: בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון, מפני דרכי שלום! תרגמה שמואל אליבא דרב: באמה המתהלכת על פי בורו. אי הכי, מאי למימרא? מהו דתימא, מצי אמרי ליה: סכר מיסכר ואשקי בהינדזא, קמ"ל. אמר רב הונא בר תחליפא: השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, כל דאלים גבר.
רב שימי בר אשי אתא לקמיה דאביי... אמר ליה: אנא משקינא ליה למר מיא... אמר ליה: לחיי. אזל לעילאי, אמר להו: תתאי שתו מיא ברישא, אזל לתתאי, אמר להו: עילאי שתו מיא ברישא, אדהכי סכר מיסכר ואשקי. כי אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: כבי תרי עבדת לי! ולא טעמינהו אביי לפירי דההיא שתא".
הקשו רש"י ותוספות הכיצד אמר רב הונא בר תחליפא: "לא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר", הלא קי"ל במסכת בכורות דף מט ע"ב דהלכתא כשמואל בדיני. ותירצו שרב הונא בר תחליפא לא סבר כלל זה. על כך קשה, הכיצד אם כן פסקינן הלכה כבי תרי, גם כסוגיה דידן וגם ככלל דהלכתא כשמואל בדיני?!
עוד תירץ תוספות דהכא מסתבר טעמא דרב. וקשה, למה מסתבר טעמא דרב להעמיד חילוקים בדין המשנה? ואדרבה, מסתבר כדברי הגהת הראב"ד על רמב"ם הלכות שכנים ג, י: "ואפשר לפי שחזר הדין לכל דאלים גבר טוב הוא שנחוש לדרכי שלום, ומי שקרוב לה הוא דאלים", דהיינו כשמואל. מה גם שכפי שהזכיר התוספות פשטות המשנה כשמואל.
עוד קשה, למה פסק רב הונא בר תחליפא: כל דאלים גבר, הרי כדברי הראב"ד – העליון הוא האלים כי בכוחו לחסום ראשון, והיה לרב הונא בר תחליפא לומר בפשטות שהלכה כשמואל, וכפי הכלל!
עוד צריך ביאור, למה משום דרכי שלום צריך שיוקדם העליון דוקא?
גם צריך ביאור הכיצד בכלל קיימת הלכה: "כל דאלים גבר", וכי אין זה ההיפך הגמור מהצורך בדרכי שלום?!
אלא שחובת בית הדין "להציל עשוק מיד גוזלו כענין שנאמר (שמות ב, יז) ויקם משה ויושיען" (מדרש תנאים לדברים א, טו). ובמקום שאין לתובע טענת תפיסה וחזקה – הוא אינו עשוק, ואין לבית הדין להתערב. וזהו דין "כל דאלים גבר".
משום כך העליון והקרוב קודם, ותיקנו חכמים כדין קבוע שיוקדם מי שממילא אלים טפי וידו על העליונה.
ומהות מחלוקת רב ושמואל היא שדעת רב שאין רשות לעליון לחוב לכל העולם ולחסום את הנהר, ולכן במקרה זה לא חל דין המשנה שעליון עליון קודם. ודעת שמואל שכיון שדרך העולם לחסום לצורך ההשקיה, לא שנא, וחוזר דין המשנה.
לפיכך פיסקו של רב הונא בר תחליפא: כל דאלים גבר – הוא אכן כפי הכלל דהלכתא כשמואל, אלא שגם מבואר בלשונו טעמו של שמואל. יתר על כן, בכלל ניסוח זה דלאו דוקא עליון – עליון ממש, אלא גם עליון ואלים בפקחותו, ונפתח בזה הפתח לרב שימי בר אשי להקדים בעורמה, וכדברי תוספות: "כיון דאמר כל דאלים גבר – יכול להערים עליהם". נמצא שלדברי רב הונא בר תחליפא היות דלא איתמר במחלוקת זו להדיא הלכתא לא כמר ולא כמר, מרבינן כטעמיה דשמואל אף בכגון שאינו לגמרי כלשוניה דשמואל – שהרי הזכיר רק עילאי כפשוטו!
ואף על פי כן, משום חסידותו, אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים (מסכתות ראש השנה דף יח ע"א; ויבמות דף קה ע"א; וראה גם במסכת תענית דף כא ע"ב) לא אבה להנות מהפירות שהושקו ברמיה כבי תרי.
