סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"קשיא"

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

גיטין נד ע"ב


ההוא דאמר ליה לחבריה: טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, 
אתא לקמיה דרבי אמי, אמר ליה: שורת הדין אינו נאמן. 
אמר לפניו רבי אסי: רבי, אתה אומר כן? הכי אמר ר' יוחנן משום רבי יוסי: מה אעשה שהתורה האמינתו. 
היכן האמינתו? 
א"ר יצחק בר ביסנא: כהן גדול ביוה"כ יוכיח, דכי אמר פגול - מהימן, ומנא ידעינן? והכתיב: +ויקרא ט"ז+ וכל אדם לא יהיה באהל מועד! אלא לאו משום דמהימן. ודלמא דשמעניה דפגיל! אי לאו דמהימן, אע"ג דשמעניה נמי לא מהימן, דדלמא לבתר הכי קאמר. ודלמא דחזיניה בפישפש! קשיא

1.

רבי אמי פסק כאביי שמכיוון שהטהרות כבר אינן בידו אינו נאמן לומר שנטמאו.

2.

רבי אסי אמר לרבי אמי שלפי רבי יוחנן משום רבי יוסי התורה מאמינה למי שאומר לחברו שטהרות שעשה עימו בעבר נטמאו - אפילו שהטהרות כבר אינן בידו.

2.1

ודין זה של רבי אסי הוא כרבא שחולק לעיל על אביי.

3.

הגמרא מביאה הוכחה לדברי רבי אסי [למעשה - ההוכחה היא לדינו של רבי יוחנן בשם רבי יוסי].

3.1

הגמרא דוחה את ההכרח שבהוכחה.

3.2

הדחייה היא בלשון "ודלמא...".

3.3

כמו כן יש לציין, שהדחייה היא בעניין הגדרת המציאות בהתנהגותו של הכהן הגדול ביום הכיפורים.

3.4

הגמרא מסיימת את הדחייה ב"קשיא". נראה לי שזה מאד חריג, שהביטוי
"קשיא" לא מובא על דחיית שיטה/דעה אלא הוא מובא "רק" על הוכחה שהובאה לטובת שיטה/דעה מסויימת.

4.

לאור כל הנ"ל מסכם הריטב"א:

חידושי הריטב"א מסכת גיטין דף נד עמוד ב:

והא דר' יצחק בר ביסנא איפריכא, ומיהו אף על גב דר' יצחק איפריכא, ההיא דר' יוסי לא איפריכא אלא דלא ידעינן מהיכא,

הוא קובע כלעיל בסעיף 3.2, כלומר, ההוכחה של רבי יצחק נדחתה, אבל דעתו של רבי יוחנן [ורבי יוסי] לא נדחתה אלא שאיננו יודעים את מקורה של הלכתם.

4.1

וכיון שכן ר"י כרבא וכדפרישנא,

מסוגייתנו משמע שרבי יוחנן סובר כרבא [מבחינה כרונולוגית צריך לומר: "רבא כרבי יוחנן"]

4.2

וכיון שכן קיי"ל כרבא דהוא בתרא דאביי ורבא הלכה כרבא

בסופו של דבר יש לפסוק כרבא [שסובר כרבי יוחנן וכרבי יוסי] מפני שהוא "בתראה"[="בתראי"], והלכה כמותו נגד אביי.

4.3

כדאי לציין שבדבריו אולי הוא רומז שהנימוק לכלל הכללי בש"ס, שמלבד בכמה הלכות שהלכה בהן היא כאביי נגד רבא, הרי שבדרך כלל ההלכה היא כרבא נגד אביי - מפני שרבא היה צעיר מאביי ונחשב חכם יותר מאוחר - "בתראי" - לאביי, והכלל הכללי הוא, שהלכה כבתראי.

4.4

ור"י נמי כוותיה סבירא ליה וכדפרישית,

הוא מוסיף, שבכל מקרה גם רבי יוחנן סובר כרבא [אמנם הוא חי לפניו - ראה לעיל].

וכן פסק ר"ח כרבא,

4.5

ואף על גב דר"א כאביי סבירא ליה לא איכפת לן,

רבי אמי סובר כאביי - לעיל בסעיף 1. לא ברור לי מדוע הריטב"א רומז שלכאורה יש להתחשב בדעתו של רבי אמי דווקא.

4.6

ועוד דאפשר דרבי [אמי] הדר ביה לבתר דשמעה להא דר"י וכדבעינן לפרושי בסמוך לחד פירושא.

הוא רומז לדבר מאד מעניין וחשוב: יתכן שרבי אמי חזר בו כששמע את דברי רבי אסי בשם רבי יוחנן.

5.

כסף משנה הלכות פסולי המוקדשין פרק יט הלכה טו:

ולענין דינא משמע דהלכה כרבא כדקי"ל בכל דוכתא.

עד כאן נראה שסובר כריטב"א, לעיל.

5.1

אבל הראב"ד פוסק כאביי משום דעובדי דמייתי התם דאתא קמא דרב אמי משמע ליה דאתו כאביי
ולפיכך כתב על דברי רבינו א"א כל שבידו נאמן עכ"ל...

נראה לי לומר "חידוש": יתכן, שהראב"ד פסק כאביי בגלל שההוכחה לטובת
רבי אסי [כרבא] נדחתה, והגמרא סיימה "קשיא", וכוונת הגמרא בביטוי "קשיא" היא לפסוק ולהכריע בניגוד לדעה שעליה יש "קשיא" - דעת רבי אסי [אפילו שה"קשיא" הוא רק על ההוכחה לטובת אותה שיטה.]

ולפי זה מיושבת הבעיה שהועלתה לעיל בסעיפים 3.4-4

5.2

והוא ממשיך לדון בכל הסוגיה בהרחבה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר