מודה מקצת הטענה
גיטין נא ע"ב
"אלא בדרבה קמיפלגי, דאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכוליה בעי למכפריה ליה, והאי דלא כפריה - משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ובכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי ליה - אישתמוטי הוא דקא משתמיט ליה, סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה, ואמר רחמנא: רמי שבועה עילויה כי היכי דלודי ליה בכוליה. רבי אליעזר בן יעקב סבר: לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז, והילכך לאו משיב אבידה הוא; ורבנן סברי: בו הוא דאינו מעיז, אבל בבנו מעיז, ומדלא מעיז, משיב אבידה הוא".
ניתן להבין שכוונת רבה לשאול בתחילה: מפני מה אמרה תורה כופר בכל הטענה לא ישבע, שהרי על שאלה זו לכאורה באה התשובה: חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. והמשיך רבה לבאר שמודה במקצת הטענה אינו כן.
על כך קשה, מה אם כן פשר מסקנת הגמרא: "ורבנן סברי: בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז, ומדלא מעיז משיב אבידה הוא". אדרבה, כיון שמעיז בבנו למה אינו חייב שבועה בכופר בכל? ועוד, מה פשר המילים "ומדלא מעיז" – כלומר מכך שהודה במקצת ולא כפר בכל, הרי כרגע הסבירה הגמרא שאין שום העזה כשכופר בבנו!
כמו כן קשה על דברי תוספות: (מסכת בבא מציעא דף ג ע"א ד"ה ולא אמרת) "במקום שיכול להעיז כגון בבנו ואמר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס נאמן במגו דאי בעי כפר הכל כדאיתא פ"ב דכתובות (דף יח) ובפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מב)". אדרבה, מבואר באותן סוגיות כבסוגייתנו שהפטור לדעת חכמים הוא רק משום "משיב אבידה" – כלומר תקנת חכמים מפני תיקון העולם, ואילו המיגו לא הוזכר כלל כפוטר משבועה למרות שאינו מיגו דהעזה. וכך דעת הר"י מיגאש וראשונים נוספים שמיגו אינו פוטר משבועה. וסברה היא, מיגו פוטר חוב ממון, אך אין לוותר על בירור השבועה.
אלא שרבה לא שאל: מפני מה אמרה תורה כופר בכל הטענה פטור משבועה. משמעות לשונו שפשוטה לו סברת התורה שכשם שאין בכח תביעה חסרת ביסוס לחייב ממון, כך אין בה כח לחייב שבועה. רבה רק שאל: כיון שאין סיבה לחייב כופר בכל בשבועה, למה מודה מקצת הטענה חמור ממנו וחייב?
ותשובת רבה לשאלה זו עולה מדברי תוספות אחר: (מסכת בבא מציעא דף ד ע"א) "כשמודה מקצת או עד מכחישו נראה דמשקר ולכך יש שבועה". כלומר שכשם שעדות עד אחד היא סיבה ברורה לערער את אמינות הכחשתו ולחייבו שבועה, כך עצם ההודאה במקצת היא סיבה לערער את אמינות דבריו ולחייבו שבועה כנגד התביעה. ואת הסיבה לכך הסביר רבה במילים: "חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכוליה בעי למכפריה ליה, והאי דלא כפריה - משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו", כלומר שדרך דובר אמת להעיז פניו ולטעון: "שקר אתה דובר!". ועצם היותו מגמגם וטוען: "נכון, אבל...", היא גופא סיבה לבודקו היטב בשבועה שמא מסתיר הוא דבר. וטבע זה קיים גם כשכופר בבנו, לכן אמרה הגמרא: "ומדלא מעיז" כלומר שהודה במקצת וגילה גמגום של ביישנות כלפי בעל חובו התובעו. ואף על פי כן: "ומדלא מעיז, משיב אבידה הוא" – הריהו ככל משיב אבידה האמור במודה במקצת גמור – שפטרוהו חכמים מפני תיקון העולם.
