הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"אמר רב... משמיה דרב..." - נחשב כרבים
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין נ ע"א
אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן:
שט"ח היוצא על היתומין, אע"פ שכתוב בו שבח - אינו גובה אלא מן הזיבורית.אמר אביי: תדע, דבע"ח דיניה בבינונית, ומיתמי בזיבורית.
א"ל רבא: הכי השתא, בעל חוב דיניה מדאורייתא בזיבורית,
כדעולא, דאמר עולא: דבר תורה בעל חוב בזיבורית, שנאמר: +דברים כ"ד+ בחוץ תעמוד והאיש וגו',
מה דרכו של איש להוציא? פחות שבכלים,
ומה טעם אמרו בע"ח בבינונית? כדי שלא תנעול דלת בפני לוין,
וגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא,
אלא הכא כיון דדיניה מדאורייתא בעידית, אפילו מיתמי נמי בעידית.
ולרבא, והתני אברם חוזאה: אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית, ואפילו הן ניזקין;
והא ניזקין דינן מדאורייתא בעידית!
הכא במאי עסקינן - כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק, ורבי ישמעאל - היא, דאמר מדאורייתא בדניזק שיימינן, ומפני תיקון העולם תקינו רבנן בדמזיק, וגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא.
איני? והתני רבי אליעזר ניותאה: אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית, ואפילו הן עידית;
מאי אפילו הן עידית?
לאו אע"ג דכתיב עידית בשטרא!
לא, מאי עידית? שפאי עידית, כדרבא, דאמר רבא: הזיק זיבורית - גובה מן העידית,
שפאי עידית - גובה מן הבינונית, וגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא.
הרי"ף מסכם את הסוגיה להלכה:
נעיר כמה הערות:
רי"ף מסכת גיטין דף כד עמוד ב:
1.
דינו של מר זוטרא:
אמר מר זוטרא בריה דר"נ משמיה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומים אף על פי שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית
2.
ורבא פליג עליה
רבא חולק על מר זוטרא.
3.
ואקשי ליה ופריק
בסוגיה מובאות קושיות על רבא וכן התירוצים לטובת רבא.
4.
הוא פוסק:
הילכך הילכתא כוותיה
מכיוון שתרצו את הקושיות על רבא לכן הלכה כמותו.
4.1
אולי כוונתו לכלל "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"?
5.
מסקנתו קצת קשה, שהרי עדיף לפסוק כמר זוטרא מפני שלא הקשו עליו.
5.1
ונראה לומר שכוונתו שיש לפסוק כרבא מפני שהוא אמורא מאוחר לאחרים והכלל הוא שהלכה כבתראי.
6.
הרי"ף מביא אפשרות אחרת:
ואיכא למימר כיון דאביי ורב נחמן קיימי בחדא שיטתא
הוה ליה יחיד לגבייהו
ולית הלכתא כוותיה
אין הלכה כרבא כי דעתו היא דעת יחיד לעומת דעת רבים - אביי ורב נחמן, והכלל הוא שיחיד ורבים - הלכה כרבים.
6.1
וההיא פירוקא דפריק שינויא היא:
כנראה שכוונתו לומר שהתרוצים לטובת רבא הם תרוצים דחוקים - ראה להלן ברא"ש.
7.
רא"ש מסכת גיטין פרק ה סימן ב:
ב [דף נ ע"א] אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומין אף על פי שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית ואף על גב דקי"ל [פ' גט פשוט סי' מ"ט] שעבודא דאורייתא וכל תנאי שבממון קיים וא"כ למה הפקיעו חכמים זכות המלוה
וי"ל דלא פלוג רבנן ביתמי והשוו דיניהם בכל מקום לגבות מהן מן הזיבורית
ורבא פליג עליה
וכיון דרב נחמן ומר זוטרא בריה ואביי קיימי בחדא שיטתא
הוה ליה רבא יחיד לגבייהו
ביחס לדברי הרי"ף הוא מדגיש שגם רב נחמן פוסק כמר זוטרא בנו.
מדבריו נלמד חידוש גדול: לביטוי "אמר רב... אמר רב.." יש משמעות מיוחדת, שני החכמים נחשבים כשתי דעות לצורך היותם "רבים" אם דבריהם הם בניגוד לדעת יחיד. [אמנם הוא מזכיר גם את אביי]
7.1
ואולי דבריו אמורים רק ביחס לביטוי "אמר רב... משמיה דרב...", ובזה יש מענה לשאלה מדוע כשבן אומר בשם אביו - כבסוגייתנו "אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן" - נאמר הביטוי "משמיה" שבדרך כלל נקשר רק בין שני חכמים שלא הכירו זה את זה ולא חיו באותו דור.
8.
ועוד דפריך לרבא
ואף ע"ג דשני כולהו
לא סמכינן אשינויי דחיקי
התרוצים לשיטת רבא היו דחוקים. ראה לעיל בסעיף 6.1
8.1
ומדוע התרוצים לטובת שיטת רבא נחשבים דחוקים, נראה לי לומר, שכל תרוץ שמעמיד ברייתא במקרה מיוחד, כגון "הכא במאי עסקינן" נחשב כדחוק.
כי לכאורה דווקא מחמת העובדה ששיטתו של רבא נידונה ומוסברת [מעין "מדשקיל וטרי אליביה"] היה ראוי לפסוק כמותו [ואולי באמת זה ההסבר לפוסקים כשיטת רבא דווקא].
9.
הוא מוסיף נימוק שלא לפסוק כרבא:
ועוד שינוייא דשני הא דאברם חוזאה כר' ישמעאל לאו אליבא דהלכתא הוא דקיימא לן כרבינא דמוקי מתני' כר"ע...
10.
שולחן ערוך חושן משפט הלכות גביית חוב מהיתומים סימן קח סעיף יח
אין נפרעים מנכסי יורשים, אפילו גדולים, {נג} ס'] אלא מהזיבורית. לד סג] {נד} סא'] יט') ואפילו התנה שיגבה עידית או בינונית, לא מהני תנאה גבייהו. סד] ואם כתב בפירוש שיגבה עידית או בינונית ממנו לה או מיורשיי, לו מהני תנאה.
הוא פוסק כמר זוטרא.
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רו בהערה נב שיש מחלוקת פוסקים בדעת הרמב"ם כמי הוא פוסק.
