פרישותו של אביי
גיטין מה ע"א
"אביי אירכס ליה חמרא בי כותאי, שלח להו: שדרוה לי, שלחו ליה: שלח סימנא, שלח להו: דחיוורא כריסיה. שלחו ליה: אי לאו דנחמני את, לא הוה משדרנא ליה ניהלך, אטו כולי חמרי לאו כריסייהו חיוורין נינהו?!".
בספר בדידי הוה עובדא הובאו דברי הרב חיים קנייבסקי שכל כך לא היה אביי מתמצא בענייני העולם עד שסבר שאותו סימן ייחודי היה לחמורו בלבד. וענו לו: "אי לאו דנחמני את" – שיודעים אנו בך שאין לך ידיעה בחמורים – לא היינו מחזירים לך, ומכיון דנחמני את ולגביך הוא סימן מובהק לכך מחזירים לך.
אפשר שכוונת הדברים היא שאביי לא התיאש היות שסבר שיש לו סימן, ואילו אחר היה מתיאש וכבר לא היו חייבים להשיב לו.
ואמנם מצינו שהיה אביי מרוכז כולו בתורה עד שסיפר על עצמו במסכת עירובין דף סה ע"א שאפילו בקשת אימו לְקָרֵב אליה את תבלין הכותח היתה מוציאתו מריכוזו וכבר לא היה מסוגל לִשְׁנוֹת.
עוד יש לפרש: "אי לאו דנחמני את" – דוקא נחמני, שעליך אמרו במסכת קידושין דף פא ע"ב: "אפילו עם בהמה. אביי מכלליה מכולה דברא". ופירש רש"י: "מכלליה מכולה דברא - כשהיה הולך בשדה בגירסא לייחוד, היה מונע הבהמות מכל השדה. דבר אחר, שאינו מניח להיות רועה והבהמות בשדה אחד". והביאוך להלכה הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה כב, ב) והשו"ע (אה"ע כד, א) בלשון: "וגדולי החכמים היו מרחיקין הבהמה כדי שלא יתייחדו עמה". ומשום חסידותך והרחקתך אינך בקי בצורת חמור. שאילו לסתם תלמיד חכם לא היינו משיבים כיון דאיתרע שאינו יודע לפרט סימנים נוספים ומובהקים. וכיון שנאמן אתה שאבדה לך כאן אבידה ואין תובע נוסף לאבידה, הוי מקום סימן.
