סקר
אני גולש בפורטל הדף היומי:






 

סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 963

"מצודות חיה ועופות ודגים יש בהן משום גזל משום דרכי שלום"

גיטין נט ע"ב


אנו יודעים שיש מחלוקת תנאים האם צער בעלי חיים הוא איסור דאורייתא או איסור דרבנן. הגאון בעל הפמ"ג בשו"ע אור"ח סי' שח' ס"ק סח' מחדש שלצער בהמה בשבת לכו"ע יש בזה עבירה מהתורה משום שבשבת כשהתורה אמרה למען ינוח שורך וחמורך, אדם שמצער את הבהמה הוא מבטל את שביתת הבהמה שהרי שביתת הבהמה נאמרה לצורך נוחיותה של הבהמה למען ינוח והמצטער אינו נח, נמצא שלצער בהמה בשבת הרי"ז ביטול העשה של "שביתת בהמה" ויש בזה איסור דאורייתא לכו"ע. אחרונים נוספים כוונו לדעתו של הפר"מ. הגאון בעל מ"ב בבה"ל בהל' יו"ט סי' תצז בד"ה דגים ועופות אומר שבהמה שתצטער הרי"ז הפך מצות התורה של שביתת בהמתו. גם הגאון בעל ה"אור שמח" בהל' שבת פ' כ"ה הל' כ"ו מחדש זאת מדעתו וכך כותב: לענין שבת חזינן דרחמנא קפדא על בעלי החיים שישבתו וינוחו משום דאית בהו משום הרגשת צער מלאכה, ורצתה התורה בשבת קודש להורות חידוש העולם וההשגחה, ינוחו ויתענגו כל בעלי נפש חיה בעלי ההרגשה, וכיון שרואים אנו שהתורה חששה לנפש החיה בשבת באופן שהוא יצטער שינוח בשבת, וכמו"ש למען ינוח ולכן הווי איסור צעב"ח דאורייתא בשבת לכו"ע, שהרי המצער את הבהמה, הריהו מפר את המצוה של שביתת בהמתו.

על חידוש נפלא זה מקשים האחרונים כמה קושיות חזקות. בספר שו"ת "בית שלמה" מופיעה קוש' כזו: במס' שבת יח. מתבאר שלפי ב"ה וכך גם להלכה מותר לפרוס מצודה לצוד ציד חיה ועוף ודגים למרות שהן אינם נצודים מבעוד יום אלא רק בשבת. אעפ"כ היות ופריסת המצודה נעשית בע"ש אין אנו חוששים לכך שמלאכת הצידה נעשית בשבת, ולכן מותר לפרוס מצודה בכדי שתצוד בשבת. שואל הגאון בעל "הבית שלמה" הרי ברור שבע"ח שנלכד במלכודת הוא מצטער, מדוע א"כ התירו לפרוס מצודות לצוד, למרות שאנו יודעים שהצידה תעשה בשבת, דל מהכא מלאכת צידה עליה יש לנו התר, משום שמלאכת פריסת המצודה נעשתה בע"ש, אבל עדיין ע"י צידת הבהמות תתבטל מצות שביתת בהמתו, אין כאן "למען ינוח שורך וחמורך", כיצד א"כ מותר לפרוס את המצודה ולעבור על מצות עשה של שביתת בהמתו.

קוש' נוספת נמצאת בספר "עמודי אור" לרבי חיים הלר בסי' ט"ו, הגמ' אומרת במס' ע"ז בדף י"ג שהאדם שהקדיש בהמה בזמן הזה היות שאנו חוששים שמא יכשלו בני אדם באיסורים חמורים של הנאה מהקדש עליו לנעול דלת בפניה ולתת לה למות מעצמה. המרדכי בהגהותיו שואל על הדין הזה כיצד יכולים משום החשש שמא יעברו על איסורי הקדש שהוא חשש מדרבנן לצער את הבהמה ולעבור על צעב"ח דאורייתא, הרי נעילת הדלת בפניה בלי נתינת מזון יש בזה צער לבהמה. עונה על כך המרדכי שההיתר הוא משום שאנו פוסקים שאיסור צעב"ח אינו אלא מדרבנן, וכיון שרק רבנן אסרו על צעב"ח, לכן משום חשש תקלה יכלו רבנן לבטל את האיסור ולהתיר לסגור את הבהמה בלא מזון כדי שתמות. שואל הגאון בעל "עמודי אור", החוש מעיד שלבהמות יש כח סבל יותר מאדם, ביחס לבן אדם פוסק הרמב"ם בהל' שבועות שיכול לחיות 7 ימים בלא אוכל ובלא משקה, מסתבר שגם בהמה יכולה להחזיק מעמד את אותם 7 ימים, נמצא שכאשר נועלים דלת בפני בהמה לא יתכן שלא תעבור עליה גם שבת והרי לדעת הפמ"ג ושאר האחרונים איסור צעב"ח אפילו אם הוא מדרבנן, אבל בשבת נחשב איסור צעב"ח לדאורייתא, ושוב חוזרת קושייתו של המרדכי כיצד יתכן לדחות איסור דאורייתא של שביתת בהמתו משום חשש דרבנן של שמא יבוא להשתמש בקודשים.

הגאון המפורסם בעל הדובב מישרים מצ'ובין בספרו ח"ב סי' כ"ה עונה תרוץ נפלא על שתי הקושיות ביסוד אחד כשהוא משתמש בדברי גמרתנו, כדי שאדם יעבור על איסור שביתת בהמה חייבת הבהמה להיות שייכת ממונית לאדם המצער, שהרי הציווי על שביתת בהמתו נאמר לבעל הבהמה למען ינוח שורך וחמורך. אדם שמפר את שביתת בהמתו עובר על איסור תורה, משא"כ אדם שמפר שביתת בהמת הפקר אין בזה איסור תורה, שהרי לא ציוותה תורה אלא על שביתת בהמתו, נמצא שיש הבדל גדול בין האיסור של צעב"ח לבין האסור של שביתת בהמה. ע"פ יסוד נפלא זה מיישב הגאון מצ'ובין את שתי השאלות, המקדיש בהמתו בזמה"ז אמרו חכמים שמשום החשש שמא יכשלו בקודשי שמים יש לנעול דלת בפניה בלא מזון כדי שתמות. שואל המרדכי אם איסור צעב"ח הוא דאורייתא הרי האדם שנועל את הדלת בפניה עובר על איסור צעב"ח הוא מצער את הבהמה. כיצד מתירים לעבור אל איסור דאורייתא משום חשש דרבנן, תרץ על כך המרדכי שכיון שאנו פוסקים שצעב"ח דרבנן שוב לא קשה. השאלה שנשאלה היתה מה עם שבת לגבי שבת הקוש' מעקרא ליתא, שהרי ברגע שהאדם הקדיש את הבהמה שוב הוא אינו בעלים על הבהמה, וכדי לעבור על שביתת בהמתו כאשר מצערים אותה בשבת, חייבת הבהמה להיות דווקא קנין ממונו של המצער, ולכן ביחס לאיסור שביתת בהמתו אין שום קושיה, ברגע שהבהמה הוקדשה יצאה מרשות הבעלים, ולא יעברו הבעלים לא על צעב"ח, ולא על שביתת בהמתו שהרי הבהמה אינה שלו, כך גם ביחס לקושיה בענין פריסת מצודה מבעוד יום. הקושיה היתה שהבמה כשתהיה נצודה בשבת יעבור בעל המצודה על איסור של שביתת בהמתו, אבל הגמ' אצלנו אומרת שהלוקח חיה ממצודת חברו אין בזה משום גזל הרי זה רק תקנת חכמים משום דרכי שלום שאדם שפרס מצודה כל חיה שניצודה במצודתו שייכת אליו, אבל מעיקר דין תורה מדיני הקנינים, המצודה אין לה דין חצר והיא אינה קונה את הבהמה לבעליה, כך גם נפסק להל' בשו"ע חוש"מ בס' רע"ג ובסי' ש"ע "מצודה אינה קנין והלוקח ממצודת חברו אינו גזל", א"כ שוב לא קשיה מידי, גם אם יקרה שבהמה או חיה יהיו נצודים בשבת לא יעבור בעל המצודה על איסור של שביתת בהמתו, שהרי הבהמה שנצודה עדיין לא קנויה לו ממונית בכדי שיעבור על שביתת בהמתו, ומתורצת קושייתו של בעל הבית שלמה.

הגאון הירושלמי רבי משה לייב שחור בספרו אבני שוהם על התורה מנצל את חדושו של הפרמ"ג כדי להסביר קטע מברכת המזון אותו אנו אומרים מדי שבת בשבתו, בבהמ"ז בברכת רצה והחליצנו: "כי יום זה גדול וקדוש הוא לפניך לשבות בו ולנוח בו באהבה כמצות רצונך, וברצונך הניח לנו ה' אלוקינו שלא תהא צרה ויגון ואנחה ביום מנוחתנו", והדברים לכאורה תמוהים, כאשר אנו מבקשים שלא תהא צרה ויגון ואנחה האם שייכת תפילה זו דווקא ליום מנוחתנו, כלום חלילה ביום שאין אנו מצווים במנוחה אנו מעונינים בצרה ויגון ואנחה. מה הקשר בין צרה יגון ואנחה לבין יום מנוחתנו. הפמ"ג הגיע למסקנה שאדם שמצער בהמה בשבת אפ' אם נאמר שצעב"ח דרבנן מ"מ בשבת הרי זו עבירה דאורייתא, שהרי התורה אמרה למען ינוח שורך וחמורך וכאשר האדם מצער את הבהמה הרי זה הפך המנוחה, הגאון רבי משה לייב מביא ראיה לחידוש מעניין זה מדברי הרא"ש במס' ביצה. הרא"ש במ' ביצה על המש' של אין רוכבים על גבי בהמה בשבת מביא בשם הירושלמי שהטעם הוא מפני שהאדם מצווה על שביתת בהמתו. האחרונים ובראשם הב"ח תמהים על דברי הרא"ש, מדוע יש כאן עבירה של שביתת בהמתו כאשר אדם רוכב על בהמתו בשבת, הרי אנו פוסקים שאדם חי יש לו גדר של חי נושא את עצמו, ולכן כל עוד האדם אינו חולה ואינו כפות למרות שהוא ע"ג בהמה, אין כאן ענין של שביתת בהמתו מבחינת נשיאת משא מפני שהאדם הוא מבחינת חי נושא את עצמו, מדוע א"כ אומר הירושלמי שיש איסור של שביתת בהמתו כאשר אדם רוכב ע"ג בהמה, מכאן מוכיח הגאון בעל האבני שוהם את חידושו של הפמ"ג "ושמא יש לומר שאע"ג שאינו מצווה על רכיבתו ע"ג בהמה משום המשא מ"מ כיוון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר על שביתת בהמתו במה שהוא מצער את הבהמה", הרי לנו שחידושו של הפמ"ג לכאורה ירושלמי מפורש, וע"פ חידוש דין זה מובנת התפילה, אם אדם שמצער את בהמתו בשבת עובר אליבא דהפרמ"ג על שביתת בהמתו שהרי התורה הקפידה "למען ינוח" קו"ח שאדם עצמו המצווה על שביתה ועל מנוחה, אסור לו שיצטער, שהרי הצער הוא היפך השביתה, וזו כוונת התפילה, "וברצונך הניח לנו ה' אלוקינו שלא תהא צרה ויגון ואנחה ביום מנוחתינו", שכיון שנצטווינו לנוח בשבת, נכלל בזה גם שלא נצטער בשבת, ושפיר אנו מתפללים "וברצונך הניח לנו ה' אלוקינו שלא תהא צרה ויגון ואנחה ביום מנוחתנו".

(האדמו"ר מטאלנה)

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר