סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

אם תימצי לומר

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

גיטין מד ע"א-ע"ב


בעא מיניה רבי ירמיה מרבי אסי: מכר עבדו ומת, מהו שיקנסו את בנו אחריו?
אם תימצי לומר צרם אוזן בכור ומת - קנסו בנו אחריו, משום דאיסורא דאורייתא היא, אבל הכא איסורא דרבנן?
ואם תימצי לומר כוון מלאכתו במועד ומת - לא קנסו בנו אחריו, משום דלא עבד איסורא, הכא מאי?
לדידיה קנסו רבנן והא ליתיה,
או דילמא לממוניה קנסו רבנן והא איתיה?
אמר ליה, תניתוה: שדה שנתקווצה בשביעי' - תזרע למוצאי שביעית, נטייבה או נדיירה - לא תזרע למוצאי שביעית;
וא"ר יוסי בר' חנינא, נקטינן: הטיבה ומת - בנו זורעה,
אלמא לדידי' קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן.
אמר אביי, נקטינן: טימא טהרות של חבירו ומת - לא קנסו רבנן בנו אחריו;
מ"ט?
היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק,
וקנסא דרבנן היא,
לדידיה קנסוהו רבנן, לבריה לא קא קנסו רבנן. 

סוגייתנו דנה באילו מקרים חכמים קנסו את הבן בקנס שהיה מוטל על אביו לולא מת.

ראה מה שכתבתי על מסכת בכורות דף לד:

1.

בגמרא:

בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא: צורם אוזן בבכור ומת, מהו לקנוס בנו אחריו?
אם תימצי לומר: מוכר עבדו לעובדי כוכבים ומת - קנסו בנו אחריו - דכל יומא ויומא מפקע ליה ממצות;
אם תימצי לומר: כוון מלאכתו במועד ומת - לא קנסו בנו אחריו משום דלא עבדא לאיסורא, הכא מאי? לדידיה קנסו רבנן - והא ליתיה, או דלמא: לממוניה קנסו רבנן, והא איתיה?
א"ל, תניתוה: שדה שנתקווצה בשביעית - תזרע למוצאי שביעית, ניטייבה נידיירה - לא תזרע למוצאי שביעית; ואמר (רב אסי) +מסורת הש"ס: [ר' יוסי]+ בר' חנינא: נקטינן, הטיבה ומת - בנו זורעה, אלמא: לדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן.

2.

תוספות מסכת בכורות דף לד עמוד ב:

בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא צורם אוזן בכור ומת מהו שיקנסו בנו אחריו - בפרק השולח (מסכת גיטין מד.) נקט תחלה הבעיא דמוכר עבדו ובמו"ק בפרק מי שהפך (מועד קטן דף יב:) נקט בכוון מלאכתו
ובכל דוכתי עביד אם תימצי לומר מאידך
ואכולהו פשיט תניתוה משדה שנתקווצה
ואומר רבי דשלשתם שאל בבת אחת והש"ס קבע כל אחת במקומה כפי מה ששייכא
ויש ספרים שכתוב במ"ק (שם) בעא מיניה רבא מר"נ אבל ברוב הספרים גרסינן ר' ירמיה מרבי זירא כמו כאן ובגיטין.

מסביר תוס' שכל אחד מהנושאים בקטע הנ"ל נשאלו כשאלת פתיחה באופן שונה בשלוש סוגיות שונות בש"ס, ולכן מסביר תוס', שבאמת אלה היו 3 שאלות נפרדות [בלי "אם תימצי לומר" שמקשר ביניהם] שנאמרו בבית המדרש בבת אחת, אלא שעורך הגמרא [בלשון תוס': "הש"ס"] סידר את מבנה השאלות והקשר ביניהם באופן שונה בכל סוגיה מתאימה בש"ס "כפי מה ששייכא".

3.

מההסבר הנ"ל משתמע בבירור שאת הביטוי "אם תימצי לומר" שיבץ עורך הגמרא בבואו לתלות דין אחד בחברו:

4.

נובע מהדברים לעיל דבר חשוב ביותר:

רק המשפט הבא משותף בשתי הסוגיות:

ואם תימצי לומר כוון מלאכתו במועד ומת - לא קנסו בנו אחריו, משום דלא עבד איסורא

4.1

אבל לגבי הנושאים האחרים יש הבדל:

4.2

בסוגייתנו - מסכת גיטין דף מד:

אם תימצי לומר צרם אוזן בכור ומת - קנסו בנו אחריו, משום דאיסורא דאורייתא

4.3

ובמסכת בכורות:

אם תימצי לומר: מוכר עבדו לעובדי כוכבים ומת - קנסו בנו אחריו

4.4

נראה לי בפשטות שמוכח מכאן שהביטוי "אם תימצי לומר" לא נועד ללמדנו שהלכה תהיה בהכרח כדין שמובא אחרי הביטוי אם תימצי לומר, שהרי בכל סוגיה הביטוי "אם תימצי לומר" מוסב על עניין אחר!

5.

וראה גם מה שכתבתי על מסכת מועד קטן דף יג:

בגמרא:

בעי מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: כוון מלאכתו במועד ומת, מהו שיקנסו בניו אחריו?
אם תימצי לומר צרם אזן בכור קנסו בנו אחריו - משום דאיסורא דאורייתא.
ואם תמצי לומר: מכר עבדו לנכרי ומת קנסו בנו אחריו - משום דכל יומא מפקע ליה ממצות,
הכא מאי? גברא קניס רבנן - והא ליתיה, או דלמא: ממונא קניס רבנן, והא איתיה! -
אמר ליה: תניתוה, שדה שנתקווצה בשביעית - תזרע למוצאי שביעית, נטייבה או נדיירה - לא תזרע למוצאי שביעית. ואמר רבי יוסי בר חנינא: נקטינן, הטיבה ומת - בנו זורעה. אלמא: לדידיה - קנסו רבנן, לבריה - לא קנסו רבנן. הכא נמי: לדידיה - קנסו רבנן, לבריה - לא קנסו רבנן.
אמר אביי: נקטינן, טימא טהרותיו ומת - לא קנסו בנו אחריו. מאי טעמא - היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. לדידיה - קנסו רבנן, לבריה - לא קנסו רבנן.

מבנה הסוגיה:

6.

הבעיה שמציג רבי ירמיה:

בעי מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: כוון מלאכתו במועד ומת, מהו שיקנסו בניו אחריו?

אם אדם יכול היה לעשות מלאכה לפני חול המועד אבל המתין ועשאה דווקא בחול המועד האם אסור לו להינות ממלאכה זו. והשאלה היא במקרה שהוא מת, האם בנו רשאי להינות מאותה מלאכה או לא.

7.

הגמרא מנסה ללמוד מדינים שונים:

אם תימצי לומר צרם אזן בכור קנסו בנו אחריו - משום דאיסורא דאורייתא.

נסיון ראשון ללמוד מדין בכור שאם הכהן גרם לבהמה מום כדי שיוכל לאכלה [כי נפסל להקרבה] ושם הדין הוא שקנסו גם את בנו של הכהן שלא יוכל לאכול את הבהמה.

אומרת הגמרא, ששם מדובר בדין "דאורייתא" ואילו בסוגייתנו [בשאלה של רבי ירמיה] מדובר בדין דרבנן ולכן אולי בסוגייתנו לא קנסו.

8.

ואם תמצי לומר: מכר עבדו לנכרי ומת קנסו בנו אחריו - משום דכל יומא מפקע ליה ממצות,
הכא מאי? גברא קניס רבנן - והא ליתיה, או דלמא: ממונא קניס רבנן, והא איתיה! -

הגמרא מנסה ללמוד מדין של מכירת עבד והיא דוחה את הקשר לסוגייתנו.

9.

אמר ליה: תניתוה, שדה שנתקווצה בשביעית - תזרע למוצאי שביעית, נטייבה או נדיירה - לא תזרע למוצאי שביעית. ואמר רבי יוסי בר חנינא: נקטינן, הטיבה ומת - בנו זורעה. אלמא: לדידיה - קנסו רבנן, לבריה - לא קנסו רבנן. הכא נמי: לדידיה - קנסו רבנן, לבריה - לא קנסו רבנן.

מסקנת הגמרא על סמך דין במסכת שביעית שלא קנסו את הבן.

10.

אמר אביי: נקטינן, טימא טהרותיו ומת - לא קנסו בנו אחריו. מאי טעמא - היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. לדידיה - קנסו רבנן, לבריה - לא קנסו רבנן.

אביי מביא מקרה נוסף שבו לא קנסו את הבן!

11.

רמב"ם הלכות יום טוב פרק ז הלכה ד:

ואסור לאדם שיתכוין ויאחר מלאכות אלו וכיוצא בהן ויניחם כדי לעשותן במועד מפני שהוא פנוי,
וכל המכוין מלאכתו והניחה למועד ועשאה במועד בית דין מאבדין אותה ומפקירין אותה לכל, ואם כיון מלאכתו ומת ד אין קונסין בנו אחריו ואין מאבדין אותה ממנו, ואין מונעין את הבן מלעשות אותה מלאכה במועד כדי שלא תאבד.

הרמב"ם פוסק כמשתמע מסוגייתנו שלא קנסו את הבן.

12.

לחם משנה הלכות יום טוב פרק ז הלכה ד:

[ד] ... ובגמרא מי שהפך (דף י"ב ב) שאלו כיון מלאכתו במועד וכו' את"ל צרם אזן בכור קנסו וכו' את"ל מכר עבדו לעכו"ם וכו'. ובפ' פסולי המוקדשין (דף ל"ד ב)
אסיקו בגמרא בבכור דלא קנסו לבנו
ודמכר עבדו לעכו"ם אסיקו בפרק השולח (דף מ"ד ב) דלא קנסו
וא"כ היה נראה קשה לשיטת רבינו ז"ל דס"ל דכל את"ל פשיטותא הוא כמו שנראה מדברי ה"ה ז"ל פרק י"ב מהלכות מכירה
אלא דשאני הכא דהגמ' גלי לן בהפך
היכא דלא גלי לן ודאי פשיטותא כיון שהגמרא תפס הצד האחד באחד מאלו:

הוא מעלה שאלה מעניינת ו"צדדית" [בהקשר לסוגייתנו]. בכל המקרים שמהם הגמרא מנסה ללמוד מה התשובה לשאלת רבי ירמיה הגמרא הניחה מה הדין בכל אחד מהמקרים, והסבירה מדוע הדין יהיה שונה בסוגייתנו.

פעמיים הניחה הגמרא שבאותם שני מקרים כן קנסו את הבן. מקשה ה"לחם משנה", מכיוון שהגמרא הניחה מה הדין באותם מקרים וניסחה זאת בלשון "אם תימצי לומר", הרי שלפי כללי הרמב"ם הוא היה צריך לפסוק שם - באותם מקרים - שכן קנסו את הבן, ובאמת גם שם - באותם שני מקרים - הרמב"ם פסק - כמו שפסק גם בסוגייתנו - שלא קנסו על הבן !!!

12.1

והוא עונה: אמנם הכלל של הרמב"ם הוא לפסוק תמיד לפי ההנחה שמובאת בגמרא אחרי הביטוי "אם תמצי לומר", אלא שכלל זה נכון רק כשאין מקור אחר להכרעת הדין, ואילו בשני המקרים שמובאים בסוגייתנו יש הכרעה מפורשת בסוגיות אחרות [מסכת בכורות דף לד ומסכת גיטין דף מד] שכן קנסו בהם את הבן!

12.2

נראה לי שיש ללמוד מדבריו עיקרון חשוב שמתאים להרבה מקרים דומים שקשורים לכללי הכרעה בש"ס.
יש לומר שאת הביטויים שמלמדים על הכרעה [כדוגמת הביטוי "אם תמצי לומר" - בסוגייתנו] כתב "עורך הגמרא". אבל לא מדובר ב"עורך הגמרא" הסופי [שיהיה מי שיהיה מתקופת רבינא ורב אשי ואחריהם], אלא ב"עורך הגמרא" שהיה למעשה "עורך הסוגיה" הנקודתית בסוגייתנו [עורך זה קדם הרבה לעורך הסופי].
אבל ההלכה בסופו של דבר מוכרעת לפי "עורך הגמרא" שהיה "עורך הש"ס" שערך את כל הש"ס, והוא אמנם השאיר את לשון עורך הסוגיה על מקומה אבל הוא עצמו הכריע כמשתמע אולי מסוגיות אחרות!!!
כלומר, "עריכת הגמרא" [כולה] נערכה בשלבים.

13.

ראה גם מה שכתבתי על הדף הקודם - גיטין דף מג - על הביטוי "אם תמצא לומר".

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר