סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"הלכה כרשב"ג במשנתנו"

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

גיטין מא ע"א


מתני'. עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושיחררו,
שורת הדין אין העבד חייב כלום,
אלא מפני תיקון העולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על דמיו;
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו כותב אלא משחרר.
גמ'. עבד שעשאו רבו אפותיקי ושיחררו.
מי שחררו?
אמר רב: רבו ראשון; שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני,
כדרבא, דאמר רבא: הקדש, חמץ, ושחרור - מפקיעין מידי שיעבוד, אלא מפני תיקון העולם, שמא ימצאנו בשוק
ויאמר לו עבדי אתה, כופין את רבו שני ועושה אותו בן חורין, וכותב עבד שטר על דמיו;
רשב"ג אומר: אין העבד כותב אלא משחרר כותב.
במאי קא מיפלגי?
במזיק שיעבודו של חבירו קא מיפלגי,
דמר סבר: חייב,
ומ"ס: פטור.
איתמר נמי: המזיק שיעבודו של חבירו, באנו למחלוקת רבן שמעון ב"ג ורבנן.
עולא אמר: מי שיחררו? רבו שני,
שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות, אלא מפני תיקון העולם, שהרי יצא עליו שם בן חורין, כופין את רבו ראשון ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על דמיו;
רשב"ג אומר: אינו כותב אלא משחרר כותב.
במאי קמיפלגי? בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי,
מ"ס: שמיה היזק,
ומר סבר: לא שמיה היזק.
עולא מ"ט לא אמר כרב?
אמר לך: שני, רבו קרית ליה?
ורב מ"ט לא אמר כעולא?
אמר לך: שני, משחרר קרית ליה?

1.
מחלוקת בין רב לעולא כיצד להסביר את המחלוקת במשנתנו בין תנא קמא לרשב"ג.

2.
הגמרא מסבירה לפי כל שיטה גם את שורש המחלוקת בין תנא קמא לרשב"ג.

2.1

לפי רב נחלקו אם נזק מסוג "גרמי" חייב עליו או פטור.

2.2

לפי עולא נחלקו אם היזק שאינו ניכר שמו היזק או לא.

3.

רא"ש מסכת גיטין פרק ד סימן לג:

וקא מיפלגי במזיק שעבודו של חבירו רבן שמעון בן גמליאל סבר חייב ורבנן סברי פטור וקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל כדאיפסיקא הלכתא בהדיא דדיינינן דינא דגרמי:\

משמע כהסבר הראשון בגמרא - כרב - וכלעיל בסעיף 2.1 - ולא כעולא.

3.1

ומשמע מהרא"ש שהלכה כרשב"ג נגד תנא קמא. הנימוק להכרעתו הוא מפני ש"קיימא לן" - נפסק בש"ס במקומות אחרים - ש"דיינינן דינא דגרמי" - שאדם חייב אם הזיק בנזק מסוג "גרמי". וממילא, זה כשיטת רשב"ג במשנתנו - לפי הסברו של רב.

3.2

הרא"ש לא מתייחס כלל לכלל של "הלכה כרשב"ג במשנתנו".

4.

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק יח הלכה ו:

עבד שעשאהו רבו אפותיקי ושחררו אף על פי שכתב לו לא יהיה לך פרעון אלא מזה יצא לחירות, וכן אם הקדישו שהחמץ והשחרור וההקדש מפקיעין מיד שיעבוד והרי ב"ח גובה חובו מן הלוה וכותב עליו שטר בחובו וטורף מזמן זה השטר,
ולמה הוא חייב לשלם מפני שגורם לאבד ממון חבירו וכל הגורם להזיק משלם כמו שבארנו במקומו,
וכופין את רבו השני לשחררו מפני תקון העולם שלא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה.

4.1

השגת הראב"ד:

עבד שעשאהו רבו אפותיקי וכו'. א"א הוא פוסק כרשב"ג והרב לא פסק כן עכ"ל.

4.2

מגיד משנה הלכות מלוה ולוה פרק יח הלכה ו:

[ו] עבד שעשאהו וכו'. משנה וגמרא פרק השולח (מ')

ופסק כרשב"ג וכאוקימתא דרב

דומה לדברינו לעיל בסעיפים 3-3.1

4.3

וכבר נתבאר זה פרק שביעי מהלכות חובל ומזיק ובהשגות א"א הוא פוסק כרשב"ג והרב לא פסק כן ע"כ ונוסחת ההלכות משובשת נזדמנה לר"א ז"ל וכבר כתבתי שם מה שבו די סיוע לרבינו ז"ל. ומ"ש רבינו וכן אם הקדישו. יתבאר בסמוך:

הוא מעיר שלראב"ד היתה גירסא משובשת בדברי הרמב"ם.

5.

הרמב"ם עצמו - לעיל בסעיף 4 - מפנה להלכה הבאה:
רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה יא:

וכן העושה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו חייב המשחרר לשלם לבעל החוב שהרי הפקיע ח שעבודו וגרם לאבד ממונו, וכופין את בעל החוב גם הוא לשחרר העבד כדי שלא יפגע בו ויאמר לו עבדי אתה.
וכן הדוחף מטבע חבירו ונתגלגל וירד לים חייב לשלם, וכן הצורם אזן הפרה חייב לשלם שהרי גרם לפחות דמיה, וכן המרקע דינרי חבירו והעביר צורתן חייב לשלם משום גורם, וכן כל כיוצא באלו הדברים.

הרמב"ם משלב את נושא סוגייתנו בין שאר הלכות "גרמי".

5.1

השגת הראב"ד:

וכן העושה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו חייב המשחרר לשלם לבעל החוב. א"א הרב אינו פוסק כן דרשב"ג הוא דאית ליה הכי ורבנן פליגי עליה וקי"ל כרבנן
ולא דמי לשורף שטר חבירו דהתם בחבריה קא עביד מעשה אבל הכא אמר בדנפשאי קא עבידנא.

הראב"ד מעיר [לא ברור למי הוא מתכוון בביטוי "הרב" - ראה להלן], שבסוגיייתנו יש לפסוק כרבנן [=תנא קמא] ולא כרשב"ג.

6.

מגיד משנה הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה יא:

[יא] וכן העושה עבדו אפותיקי וכו'. כתב עליו הר"א א"א הרב אינו פוסק כן וכו' דהתם בדחבריה קא עביד מעשה (אבל הכא אמר בדנפשיה קא עביד).
ואיני יודע אם נתכוון הר"א ז"ל באמרו הרב לרב אלפס ז"ל כדרכו בשאר המקומות אם לא
לפי שלא נמצא דבר בהלכות הרב ז"ל ובקצתן נמצא כרשב"ג

ראה הערתנו לעיל בסעיף 5.1

6.1

וכיון שכן הדרינן לכללין כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו וזו משנה פרק השולח (גיטין דף מ':)

יש לפסוק כרשב"ג על פי הכלל של "הלכה כרשב"ג במשנתנו".

מדבריו יוצא שכלל זה תקף גם נגד תנא קמא - שלפי כמה פרשנים נחשב כרבים.

6.2

וכ"ש שהדבר הכרחי כאן לפסוק הלכה כמותו דהא טעמא דידיה משום דס"ל דמזיק שעבודו של חבירו חייב ואנן דקי"ל כדינא דגרמי כ"ש במזיק זה שהוא חייב דהא אלים טפי
כדמוכח בהדיא פרק המניח את הכד (דף ל"ג:) גבי שחטו בשרו מותר

דבריו כלעיל בסעיף 3.1.

וכ"כ הרמב"ן וז"ל וכן הא דאמר בהשולח עשה עבדו וכו' כרשב"ג דהא דיינינן דינא דגרמי וכן נמצא במקצת נוסחי הלכות רבינו הגדול וקי"ל כרשב"ג דדינא דגרמי וכן עיקר ע"כ

וכדברי הרא"ש לעיל בסעיף 3.

6.3

לפי דבריו יש שני נימוקים לפסוק בסוגייתנו כרשב"ג:

א. מפני הכלל "הלכה כרשב"ג במשנתנו".

ב. רשב"ג סובר שב"גרמי" חייב, ומתאים למסקנה בשאר מקומות בש"ס.

6.4

ואלו הן דברי רבינו.

ויש להעיר: כל דבריו לעיל מתיישבים רק על סמך ההנחה והקביעה שהסבר המחלוקת במשנתנו הוא כפי הסברו של רב ולא כעולא.


6.5

ודע שהמחלוקת הזה אינה אלא באפותיקי מפורש שאם מת אינו גובה משאר נכסים וכששחררו נחלקו אבל באפותיקי מפורש סתם פשיטא דמשחרר חייב שהרי אפילו מת גובה משאר נכסים בנימוקי הרשב"א ז"ל וכ"נ מדברי רבינו פי"ח מהלכות מלוה ולוה:
וכן הדוחף מטבע חבירו וכו' וכן הצורם אזן פרה וכן המרקע מטבע חבירו. שלשתן פטר בהן רבה בהגוזל עצים (דף נ"ח) משום דלית ליה דינא דגרמי
אבל המפרשים כתבו דלדידן בכולהו חייב וכן דעת ר"ח והלכות ויתר הפוסקים ז"ל:

הוא מסביר, לגבי כל המקרים של "גרמי", ש"לדידן" - כל הפוסקים - חייב ב"גרמי".

7.

לחם משנה הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה יא:

הוא מרחיב בעניין הכלל של "הלכה כרשב"ג במשנתנו":

[יא] וכן העושה עבדו אפותיקי וכו'. כתב הרב בעל מ"מ ז"ל דהדרינן לכללין דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו.

7.1

וקשה על זה דרבינו ז"ל פסק בריש פ"ד מהלכות אלו גבי כיצד משערין דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה וכו' דהיינו דלא כרשב"ג דפליג במשנה

הוא מוכיח מהלכה אחרת ברמב"ם שהוא לא פוסק לפי הכלל של "הלכה כרשב"ג במשנתנו".

7.2

וכן כתב הרי"ף ז"ל והקשה שם הרא"ש ז"ל בפסקיו בפ' שור שנגח את הפרה למה פסק כן

7.3

ותירץ דלית ליה הך כללא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו וכיון דלית ליה לרבינו ז"ל ההוא כללא כדמשמע התם דפסק כרבנן ודלא כרשב"ג והלך בשיטת הרי"ף ז"ל רבו דאית ליה הכי

הרא"ש קובע שהרי"ף והרמב"ם לא פוסקים לפי הכלל "הלכה כרשב"ג במשנתנו".

ומתאים לאמור לעיל בסעיף 3.2

7.4

איך קיים בפסק הזה כאן הרב בעל מגיד משנה ההוא כללא ונמצאו הדברים סותרים וצ"ע

הוא מקשה על ה"מגיד משנה", שמסביר - כלעיל בסעיף 6.1 - את דברי הרמב"ם בסוגייתנו - מסכת גיטין דך מא - שפוסק כרשב"ג מפני הכלל "הלכה כרשב"ג במשנתנו".


כדמוכח בהדיא בפרק המניח (דף ל"ג ב) דאמרו שם הא מני רבה דאמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור מהו דתימא התם הוא דאמר ליה ניירא וכו' אבל היכא דחפר וכו' משמע דשורף שטרותיו דהוי דינא דגרמי ראוי לפטור יותר וכיון דבשורף קי"ל דחייב כמו שפסק רבינו ז"ל כ"ש כאן:

8.
ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים סו-סז, ובהערות שם, שמרחיב בעניין זה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר