יאוש והפקר
גיטין לח ע"א
"לאחר יאוש הוה, ושמואל לא מיבעיא דאשתעבודי לא משתעבד בה, אלא גיטא דחירותא נמי לא אצרכה, שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: המפקיר עבדו יצא לחירות, ואינו צריך גט שיחרור, שנאמר: (שמות יב, מד) וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף, עבד איש ולא עבד אשה?! אלא, עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד, שאין לו רשות לרבו עליו אין קרוי עבד".
הכיצד משוה הגמרא בין יאוש להפקר? יאוש אינו אלא הסתלקות בשב ואל תעשה מהנכס, כאשר אינו בידו. ואילו הפקר הוא מעשה גמור בגוף הנכס, וכאשר הוא ברשותו דוקא.
אלא מכאן שאין הבדל בין תוצאת היאוש לתוצאת ההפקר, כמו שכתב כאן רש"י: "יאוש - הוי הפקר".
החילוק בין יאוש להפקר מבואר על פי דברי רבי יוחנן בכמה מקומות: "גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו". כשאין הנכס ברשות הבעלים – אין הבעלות שלימה. [ושומר הוא כשליח הבעלים]. לכן די אז ביאוש כדי להפקיע את הבעלות לגמרי. אך כאשר הנכס בידי הבעלים אין די ביאוש, ונצרך מעשה שמוציא מתחת לשמירת הבעלים ומאפשר לאדם אחר לזכות בו. היפך מכך זכיה – שענינה שהנכס מגיע לרשות הבעלים ולשמירתו.
וכך גם לשון דרשת שמואל: "עבד שיש לו רשות לרבו עליו – עבד שאין לו רשות לרבו עליו", הבעלות תלויה במציאות הנכס ברשות הבעלים.
