ותלי ליה עד דאמר הכי
גיטין לז ע"ב
"הַמַּחֲזִיר חוֹב לַחֲבֵירוֹ בַּשְּׁבִיעִית, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ מְשַׁמֵּט אֲנִי. וְאִם אָמַר לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה (מסכת שביעית פרק י משנה ח). אמר רבה: ותלי ליה עד דאמר הכי".
פירש הריבמ"ץ על המשנה: "האי 'בשביעית' בזמן שהשביעית נוהגת, ומני רבי היא".
וקשה, גם לו יצוייר דמיירי דוקא בשביעית דרבנן ובזמן הזה, הרי כל ענין שמיטת הכספים: (דברים טו, ב) שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ... לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ. וכיצד זה מורה רבה (לגירסת הערוך רבא) כיצד לגרום לכך שהלווה ישלם שלא כדין את שאינו מחוייב בו?
אלא שעיקר כוונת התורה: (שם, ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן (שם, ח) וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ, והיות שהוא חסר כל ואינו יכול לפרוע, יפקיע את החוב – (שם, ב-ג) לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'... אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. ואילו כאן מדובר שיש ממון ביד הלווה והוא בא לפרוע. ואף דלא פלוג רבנן ומצוות השמטה כדקיימא קיימא, מכל מקום ראוי ללווה שלא ישיב רעה תחת טובה, והיות שהמלוה נחסר בממונו עבורו, אף הוא ישיב ויתן לו כמו שקיבל ממנו כיון שיכול.
