שבועות שגגות
גיטין לה ע"א
"מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה, והניחתו בכד של קמח, ואפאתו בפת ונתנתו לעני, לימים בא בעל הדינר ואמר לה: הבי לי דינרי, אמרה ליה: יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה אם נהניתי מדינרך כלום! אמרו: לא היו ימים מועטין עד שמת אחד מבניה, וכששמעו חכמים בדבר אמרו: מה מי שנשבע באמת - כך, הנשבע על שקר - על אחת כמה וכמה. מאי טעמא איענשה? דאישתרשי לה מקום דינר".
הקשו התוספות והרשב"א למה נענשה כל כך, הרי אמרו במסכת שבועות דף כו ע"א:
"האדם בשבועה - פרט לאנוס. היכי דמי? כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי דרב, מר אמר: שבועתא דהכי אמר רב, ומר אמר: שבועתא דהכי אמר רב. כי אתו לקמיה דרב, אמר כחד מינייהו. אמר ליה אידך: ואנא בשיקרא אישתבעי? אמר ליה: לבך אנסך".
אלא שלשון הסוגיה במסכת נדרים דף כה ע"ב:
"גמ'. תנא: כשם שנדרי שגגות מותרין, כך שבועות שגגות מותרות. היכי דמי שבועות שגגות? כגון רב כהנא ורב אסי, הדין אמר: שבועתא דהכי אמר רב, והדין אמר: שבועתא דהכי אמר רב, דכל חד וחד אדעתא דנפשיה שפיר קמישתבע".
מפורש שסיבת ההיתר היא משום שנשבע אדעתא דנפשיה. ואילו אלמנה אינה נשבעת על דעתה. שבועתה היא לצורך היתומים וממילא על דעתם, וצורכם הוא הבירור אם הפסידו מממונם, ולא מה היה בדעת הנשבעת.
וכך יש לפרש את דברי חידושי הרשב"א, שכוונתו בעיקר לחילוק שבסוף דבריו:
"ותירצו בתוס' כפשטה דההיא דרב כהנא ורב אסי דליכא עונש כלל והכא לענין ממון שאני דאית ליה למידק טפי ולמידע היכא מנח ליה דלא ליתי לידי שבועה וכעין פשיעה היא, אבל בהא דרב כהנא ורב אסי שלא נתכוונו לישבע רק לישבע לפי סברתם פטורים שהרי פטרם הכתוב מן האדם בשבועה פרט לאנוס".
ואף שבתוספות ובתוספות הרא"ש לא נזכר לשון זה, אפשר שכך פירש הרשב"א את כוונתם.
