הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כשמואל בדיני
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין לה ע"א
אמר רב יהודה אמר ר' ירמיה בר אבא, רב ושמואל דאמרי תרוייהו:
לא שנו אלא בב"ד, אבל חוץ לבית דין - משביעין אותה.
איני? והא רב לא מגבי כתובה לארמלתא!
קשיא.
בסורא מתנו הכי.
בנהרדעא מתנו הכי,
אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא בבית דין, אבל חוץ לב"ד - משביעין אותה;
ורב אמר: אפי' חוץ לב"ד נמי אין משביעין אותה.
רב לטעמיה, דרב לא מגבי כתובה לארמלתא.
וליאדרה וליגבייה!
בשני דרב קילי נדרי.
ההיא דאתאי לקמיה דרב הונא,
אמר לה: מה אעביד ליך, דרב לא מגבי כתובה לארמלתא.
אמרה ליה: מידי הוא טעמא אלא דלמא נקיטנא מידי מכתובתי,
חי ה' צבאות אם נהניתי מכתובתי כלום!
אמר רב הונא: מודה רב בקופצת.
ההיא דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא, אמר לה: מאי אעביד ליך, דרב לא מגבי כתובה לארמלתא,
ואבא מרי לא מגבי כתובה לארמלתא.
אמרה ליה: הב לי מזוני, אמר לה: מזוני נמי לית ליך,
דאמר רב יהודה אמר שמואל: התובעת כתובתה בב"ד - אין לה מזונות.
אמרה ליה: אפכוה לכורסיה, כבי תרי עבדא לי!
הפכוה לכורסיה ותרצוה,
ואפילו הכי לא איפרק מחולשא.
אמר ליה רב יהודה לרב ירמיה ביראה: אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד, וליתי קלא וליפול באודני, דבעינא כי היכי דאעביד בה מעשה.
1.
רב לא נהג במקומו כתקנתו של רבן גמליאל הזקן במשנתנו שאלמנה יכולה לקבל כתובתה מהיתומים רק אם תידור ליתומים שלא קיבלה כבר חלק מכתובתה.
ניתן ללמוד מכאן שתקנת חכמים תלויה בהתנהגות אנשי המקום.
2.
בסוגייתנו משמע שהלכה כשמואל "לא שנו אלא בבית דין אבל חוץ לבי"ד משביעין אותה". אלא, שרבן גמליאל הזקן הוסיף אפשרות שהאלמנה תידור.
3.
את המסקנה לעיל בסעיף 3 אומר בפירוש רב יהודה - שהיה תלמידו של שמואל.
4.
וכך פוסק הרמב"ם:
רמב"ם הלכות אישות פרק טז הלכה יא
כשמשביעין בית דין או היורשין את האלמנה כשתבוא לגבות כתובתה אין משביעין אותה אלא חוץ לבית דין, מפני שבתי דינין היו ז נמנעין מלהשביעה שחוששין לה שמא לא תדקדק על עצמה בשבועה, ואם רצו היתומים להדירה נודרת להן כל מה שירצו ומדירין אותה בבית דין ואחר כך נוטלת כתובתה.
5.
וכך מסביר:
מגיד משנה הלכות אישות פרק טז הלכה יא
[יא] כשמשביעין ב"ד או היורשין את האלמנה וכו'. בגיטין פרק השולח משנה (גיטין דף ל"ד:) אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה התקין רבן גמליאל הזקן שתהיה נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה. ובגמרא א"ר יהודה אמר שמואל לא שנו אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעין אותה
וקיימא לן כוותיה דרב יהודה דא"ל לרבי ירמיה ביראה אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד פי' או האי או האי אי זה שירצו יתומים
אם שבועה חוץ לב"ד או נדר בב"ד וכן דעת רבינו..
הוא מדגיש ש"קיימא לן" כוותיה דרב יהודה..." אבל לא מסביר מדוע?
5.1
ונראה לי שאפשר לומר כמה הסברים:
א.
מפני שמודגשת בסוגייתנו דעתו של שמואל, ורב יהודה פסק כך למעשה לרבי ירמיה ביראה.
ב.
הכלל הוא שבענייני ממון - וכתובה היא עניין שבממון - הלכה כשמואל נגד רב.
6.
ראה גם מה שכתבנו על מסכת כתובות דף נד על עניין קרוב לסוגייתנו:
7.
רמב"ם הלכות אישות פרק יח הלכה א:
אלמנה ניזונת א מנכסי יורשין כל זמן ב אלמנותה עד שתטול כתובתה,
משמע מהרמב"ם שפוסק כשמואל.
8.
הגהות מיימוניות הלכות אישות פרק יח הלכה א:
[ב] וכ"פ התוספות בשם ר"ח דהילכתא כשמואל בדיני דאמר הלכה כאנשי גליל שהיו כותבין כל ימי מיגר ארמלותיך וכן היו אנשי ירושלים כותבין כמותן ודלא כרב דאמר הלכה כר' יהודה שהיו כותבין עד שירצו היורשין לתת לה כתובה ופוטרין לה
ובמקום שיש מנהג ילכו אחר המנהג דאמרינן בבל וכל פרודהא עבדי כבר נהרדעא וכל פרודהא עבדי כשמואל ובמקום שאין מנהג הילכתא כשמואל ע"כ...
דבריו לא מובנים לי. הוא מסביר את תוס'. אבל מהרמב"ם משמע שהלכה למעשה, שדין זה כבר לא תלוי במנהג אלא על כולם לנהוג כשמואל!
9.
ברי"ף מובאת שיטה שהלכה צריכה להיות כרב מהסיבה שהמנהג בבבל קובע - כי העיקר כ"תלמודא דבבל" - לגבי כל המקומות שאינן נהרדעא!
10.
אולי לפי זה מובן מדוע רב נחמן באופן עקרוני רצה לפסוק לאשה שבאה לפניו כדינו של רב וזיהה לפי קולה שהיא מהעיר מחוזא בסביבת בבל - ראה לעיל כל סעיף 5 - כי מנהג בבל קובע באופן כללי ובסיסי, אלא אם יש הוכחה שלאשה יש מנהג אחר,
ולכן רב נחמן שינה את דינו רק אחרי שנאמר לו שהיא נישאה לאדם מנהרדעא. אבל באופן עקרוני אין הדיין חייב לבדוק זאת ולהחיל עליה את דין בבל - הדין הבסיסי!
11.
והרי"ף עצמו פוסק כשמואל [וכמובא גם ברמב"ם] כי הלכה כשמואל בדיני [ראה גם "מתיבתא", הערה כב].
12.
ונראה לי להוסיף [חידוש]: אולי בזמן רב נחמן עדיין לא נקבע הכלל של "רב ושמואל - הלכה כרב באיסורים וכשמואל בדיני".
13.
אולי הכלל הנ"ל - שהלכה כשמואל בדיני - לא תקף כשרב ושמואל נחלקו כמי לפסוק, אלא רק כשנחלקו בסברת עצמם.
ואולי בדבר זה עצמו נחלקו הפרשנים והפוסקים בסוגייתנו.
