הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
טביעת עין בקול
גיטין כג ע"א
המשנה שאותה למדנו השבוע עוסקת בשליחות להבאת גט, ופוסלת אדם עיוור מלשמש שליח להבאת גט מהבעל לאשתו:
1. משנה מסכת גיטין פרק ב משנה ה
הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי.
הגמרא תוהה מדוע העיוור אינו מסוגל למלא את שליחותו, ודוחה את האפשרות שהסיבה היא מפני שהוא לא בטוח שהוא יודע מי הוא המשלח ומי היא האשה שאליה נשלח הגט:
2. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף כג עמוד א
בשלמא חרש, שוטה וקטן - דלאו בני דיעה נינהו, עובד כוכבים - נמי דלאו בר היתירא הוא, אלא סומא אמאי לא? אמר רב ששת: לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו. מתקיף לה רב יוסף: היאך סומא מותר באשתו? היאך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה? אלא בטביעות עינא דקלא, הכא נמי בטביעות עינא דקלא! אלא א"ר יוסף: הכא בחוצה לארץ עסקינן, דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם, ולא מצי למימר.
מסקנת הגמרא היא שהסיבה היחידה שהעיוור מותר באשתו היא בגלל שהוא מזהה את הקול שלה. האם זה אומר שאדם שהוא גם עיוור וגם חירש אסור לבוא על אשתו? האם יש אפשרויות שונות לזיהוי ודאי של אדם מלבד ראיה ושמיעה? בשיעור זה ברצוני לעסוק במושג 'טביעת עין' במנותק מהעין עצמה. האם אפשר לומר שאתה מזהה אדם למרות שלא ראית אותו מעולם? האם זיהוי כזה יהיה בתנאי שהכרתי את האדם לפני כן, או שאני יכול לשמוע קול מסוים ולעשות אח"כ מסדר זיהוי לקולות ולזהות את אותו קול בעתיד? נבחן את הסוגיה הזו.
טביעת עין היא זיהוי של דבר מסוים ע"פ אינטואיציה שלא בהכרח אפשר לפרוט אותה לפרוטות. איך אני מזהה אדם מסוים? יכול להיות שאני לא מסוגל לזכור איך אדם מסוים נראה, מה הגובה שלו, מה צבע העיניים או השיער שלו, ובכל זאת כשאראה אותו אזהה אותו מיד בלי כל ספק. כך יכול להיות גם לגבי חפצים.
הגמרא אומרת שישנם מצבים שבהם אני מחזיר אבידה לאדם שלא יודע להגיד שום סימן בחפץ, ובלבד שהוא מזהה אותו כחפץ שלו. כמובן שלצורך כך אני צריך לוודא שהוא אומר אמת, ולכן הגמרא אומרת שרק אם זהו אדם שמקפיד לא לשקר אף פעם (חוץ מאשר שלושה חריגים שנמנו שם בגמרא) יחזירו לו חפץ בטביעות עין. המשנה אומרת שמי שמוצא כלי אנפוריא אינו חייב להכריז. אומרת על כך הגמרא:
3. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב
מאי אנפוריא? - אמר רב יהודה אמר שמואל: כלים חדשים שלא שבעתן העין. היכי דמי? אי אית בהו סימן - כי לא שבעתן העין מאי הוי? אי דלית בהו סימן - כי שבעתן העין מאי הוי? - לעולם דלית בהו סימן, נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא.
טביעת העין היא הרבה יותר ודאית מאשר סימנים. את כל חברינו ובני משפחותינו אנחנו מכירים ע"פ טביעות העין ולא ע"פ סימנים. גם הגמרא מתייחסת לטביעת עין כדבר הרבה יותר אמין מאשר סימנים:
4. תלמוד בבלי מסכת חולין דף צה עמוד ב
אמר רבא: מרישא הוה אמינא - סימנא עדיף מטביעות עינא, דהא מהדרינן אבידתא בסימנא, ולא מהדרינן בטביעות עינא, השתא דשמעתינהו להני שמעתתא, אמינא: טביעות עינא עדיפא, דאי לא תימא הכי, היאך סומא מותר באשתו? ובני אדם איך מותרין בנשותיהן בלילה? אלא - בטביעות עינא דקלא, הכא נמי - בטביעות עינא. אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא: תדע, דאילו אתו בתרי, ואמרי: פלניא דהאי סימניה והאי סימניה, קטל נפשא - לא קטלינן ליה, ואילו אמרי: אית לן טביעות עינא בגויה - קטלינן ליה. אמר רב אשי: תדע, דאילו א"ל איניש לשלוחיה: קרייה לפלניא, דהאי סימניה והאי סימניה - ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה, ואילו אית ליה טביעות עינא בגויה, כי חזי ליה - ידע ליה.
השאלה שאותה ברצוני לבחון היא האם לצורך טביעת העין הזו יש צורך בראיה, או שאפשר לקבוע טביעת עין גם בלי עיניים. הדוגמא שהביאה הגמרא היא טביעת עין של הקול. המהרש"ל נשאל ע"י משכיל אחד האם אדם עיוור שהוא גם חירש יהיה אסור באשתו, וענה שכאשר האשה נמצאת בביתו אין סיבה לחשוש שאולי אין זו אשתו:
5. ים של שלמה (ר' שלמה לוריא, המאה ה-16, פולין) מסכת חולין פרק ז
ושאלני משכיל אחד, לפי דברי הגמרא דסומא אינו מותר באשתו אלא משום קלא, א"כ סומא שהוא חרש לא ישמע אשתו כלל, ואפי' חרש הרואה אסור לשמש מטתו באישון לילה!? והשבתי לו, נראה בעיני, דלא בעינן לקלא אלא היכא שמוצא אשתו במקום שאינו מיוחד לה, אבל מי שמוצא אשתו בחדר המיוחד, ובמטתה, פשיטא דמותר, דלא חיישינן לאחלופי, ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, ותדע, שהרי כל האדם מותר באשתו בלילה, אפי' אינו מדבר עמה מקודם.
בהלכות עדות עולה השאלה האם אדם יכול להעיד על דבר מסוים שהוא שמע ולא ראה. יש להבדיל בין המושג 'עדות שמיעה' לבין 'עדות מפי השמועה'. עדות שמיעה היא עדות קבילה לכל דבר. אדם יכול להעיד על מה שהוא קלט בכל אחד מחמשת החושים שלו, וזה ייחשב עדות לכל דבר. הספק שאנו מעוררים הוא רק ביחס לזיהוי, אבל העדות היא עדות לכל דבר. עדות מפי השמועה היא כאשר אדם מעיד על מעשה מסוים שהוא לא ראה ולא שמע, אלא שמע מישהו אומר משהו לגבי אותו מעשה. עדות כזו אינה מהווה ראיה על אותו מעשה. אבל כאשר הוא שמע בעצמו את הדבר שעליו הוא מעיד, זו עדות קבילה לכל דבר. השאלה העולה היא אם צריך לזהות אדם שאמר משהו או עשה משהו, אך לא ראית את אותו אדם בעיניים, האם הזיהוי שלך נחשב זיהוי ודאי?
המשנה אומרת שישנם מצב חריג שבו מכמינים עדים שיעידו על דבר בלי שהאדם ידע שיש שם עדים. כך כותבת המשנה לגבי מסית:
6. מסכת סנהדרין פרק ז משנה י
כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם חוץ מזו. אמר לשנים והן עדיו, מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. אמר לאחד, הוא אומר יש לי חברים רוצים בכך. אם היה ערום ואינו יכול לדבר בפניהם, מכמינין לו עדים אחורי הגדר והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי ביחוד והלה אומר לו, והוא אומר לו היאך נניח את א-להינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים? - אם חוזר בו, הרי זה מוטב. ואם אמר: כך היא חובתנו וכך יפה לנו, העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו
האם אותם עדים מאחורי הגדר רואים את המסית? מהגמרא מוכח שכן:
7. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סז עמוד א
ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן, חוץ מזו. כיצד עושין לו? מדליקין לו את הנר בבית הפנימי, ומושיבין לו עדים בבית החיצון, כדי שיהו הן רואין אותו ושומעין את קולו, והוא אינו רואה אותן. והלה אומר לו: אמור מה שאמרת לי ביחוד! והוא אומר לו. והלה אומר לו: היאך נניח את א-להינו שבשמים ונעבוד עבודה זרה? אם חוזר בו - מוטב. ואם אמר כך היא חובתנו וכך יפה לנו - העדים ששומעין מבחוץ מביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו.
מדוע מדגישה הגמרא שצריך שיהיה נר, כך שהעדים יראו את המסית? האם במקרה שהעדים אינם רואים את המסית הזיהוי שלהם לא ייחשב אמין? רש"י אכן כותב שאם העדים לא ראו את האדם, הוא תמיד יוכל לטעון שהוא לא היה האיש שהסית. אך כיצד זה מסתדר עם דברי הגמרא שראינו שיכולה להיות גם טביעת עין ללא ראיה?
השולחן ערוך פוסק שאם אדם מחביא עדים ניתן להסתמך עליהם גם בענייני הלוואה בתנאי שהאדם שמעידים עליו יכול היה להעלות על דעתו שיש שם עדים, כי אחרת הוא יכול לטעון שהוא צחק עליו כשהוא הודה בהלוואתו:
8. שולחן ערוך חושן משפט סימן פא סעיף יג
החביא לו עדים בכילה, ואמר ליה: מנה לי בידך, אמר ליה: הן, אמר ליה: ערי ושכבי להוו סהדי עלך, אמר ליה: לא, אינה הודאה. אבל אם שתק, הויא הודאה. ודוקא כי האי גוונא, דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיש שם עדים, דלמה אמר: ערי ושכבי להוו סהדי עלך, אם לא שהיו שם; אבל אי לא בעי ליה לאסוקי אדעתיה, כגון שאמר: אתם עדי, וזה אינו יודע שיש שם עדים, ושתק, אין הודאתו הודאה.
בעל 'קצות החושן' התלבט בשאלה האם העדים צריכים לראות את האדם שהם מעידים עליו, או שהם יכולים לזהות אותו ע"פ קולו בלבד:
9. קצות החושן (ר' אריה לייב הלר, המאה ה-18, גליציה) חושן משפט פא ס"ק יג
החביא לו עדים. ויש להסתפק אם צריכין לראותו מתוך הכילה בטביעות עינא דאל"כ שמא אחֵר היה או סגי בטביעות עינא דקלא ושמיעת קולו מהני. והנה בפרק גיד הנשה (חולין צו,א) השתא דשמעינה להני שמעתא אמינא טביעות עינא עדיפא דאל"כ היאך סומא מותר באשתו ובני אדם מותרין בנשותיהן בלילה אלא בטביעות עינא דקלא, אמר רב נחמן בר יצחק תדע דאילו אתו בתרי ואמרי פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטיל נפשא לא קטלינן ליה ואילו אמרי אית לן טביעות עינא בגויה קטלינן. וא"כ משמע דאפילו טביעת עין דקלא נמי מהני אפילו לדיני נפשות ולא מצי אמר לאו אנא הואי. אך בפרק ארבע מיתות (סנהדרין סז,א) גבי הכמנת עדים דמסית תני ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם חוץ מזו, כיצד עושין לו מדליקין את הנר בבית הפנימי ומושיבין לו עדים בבית החיצון כדי שיהיו הן רואין אותו ושומעין קולו והוא אינו רואה אותן, וכתב רש"י הן רואין אותו לאור הנר שעמו דאי לא מצי חזו ליה לא מצי מסהדי עליה לחיוביה קטלא ואע"ג דשומעין קליה דמצי אמר לאו אנא הואי ע"ש. ומזה משמע דלא מהני טביעות עינא דקלא לדיני נפשות וא"כ ה"ה לדיני ממונות לא מהני לאפוקי ממונא.
וראיתי בפר"ח בהל' עכו"ם כתב נמי דרש"י ס"ל דלא מדמינן טביעות עינא דקלא לטביעות עינא דעלמא אלא לענין איסורא שיהא סומא מותר באשתו וכל אדם בלילה, ואח"כ כתב אי נמי י"ל דהכא לא סמכינן אטביעות עינא דקלא משום דמסתמא המסית מדבר בלחישה ומשתנה הקול וכו' וזה עיקר עכ"ל. אבל לי נראה העיקר כדבריו הראשונים דלא מהני כלל טביעות עינא דקלא, וכן מצאתי בשלטי גבורים פרק זה בורר (סנהדרין ח, א בדפי הרי"ף) וז"ל בשם הר"ר מאיר הלוי ז"ל שכתב בפרק ארבעה מיתות גבי מסית שמדליקין לו הנר בבית הפנימי ומושיבין עדים בבית החיצון כדי שיהיו שומעין את קולו ורואין, מהא שמעינן דאין העדים יכולין להעיד על דבריו של אדם אלא א"כ ראו אותו ושומעין קולו ע"כ ע"ש. ואי כדברי הפר"ח האחרונים אינו נשמע ממסית, אלא ודאי אין לחלק והעיקר דלא מהני טביעות עינא דקלא אלא גבי איסור, ואפילו על סימנין סמכינן באיסורא, אבל להוציא ממון לא מהני סימנין וכמבואר בתוס' שם פרק גיד הנשה (ד"ה פלניא) דאילו אתו בתרי ואמרי פלניא דהאי סימניה והאי סימניה לוה לא מהני, ה"ה טביעות עינא דקלא לא מהני, וכן בדיני נפשות לא מהני טביעות עינא דקלא ומצי אמר לאו אנא הוא.
הפרי חדש, אם כן, הבין שטביעת עין של קול היא טובה לכל דבר, אבל רק לגבי המסית, שמסתמא מדבר בלחישה היא לא תועיל. אבל ה'קצות' סובר שטביעות עין של קול אינה קבילה לא בממונות ולא בנפשות, אלא רק באיסורים.
בעל ה'נתיבות' חולק עליו בכך כי לא יכול להיות שמשהו יהיה קביל באיסורים ולא יהיה קביל בממונות, שדיניהם קלים יותר מאיסורים:
10. נתיבות המשפט (ר' יעקב לורברבוים, המאה ה-19, פולין) ביאורים פא סק"ז
בספר קצוה"ח [סקי"ג] כתב דטביעות עינא דקלא לא מהני רק באיסור ולא בממון, וצריכין העדים שיראו דוקא בראית העין ולא בשמיעת קול. וליתא, דהא לענין סימנים אמרינן בב"מ כ' [ע"ב] דחמירא איסורא מממונא, כדאמר התם, מי קמדמית איסורא לממונא, דאף בממון מהני יוסף בן שמעון לסימן אבל לענין איסור לא מהני. אם כן בטביעות עינא דקלא דמהני לענין איסור כמבואר בחולין [צ"ו ע"א] ובגיטין [כ"ג ע"א], מכל שכן דמהני לענין ממון. והא דלא מהני בטביעות עינא דקלא בדיני נפשות, היינו משום דבדיני נפשות בעינן ראיה וידיעה, מה שאין כן בדיני ממונות דמתקיים בידיעה שלא בראיה כמבואר בסימן ל' [סעיף י"ד], ע"ש.
כלומר שלדעת ה'נתיבות' טביעת עין של קול תהיה קבילה גם לממונות וגם לאיסורים, אך לא לדיני נפשות, שם צריך רמת ידיעה גבוהה יותר. החתם סופר נשאל מה הדין להוציא ממון על סמך עדות שמיעה ללא זיהוי פנים, וענה שכיון שאפשר לזייף קול הרי שאין להסתמך על הקול בלבד, ואפילו אם עד אחד גם ראה את האדם:
11. שו"ת חתם סופר (ר' משה סופר, המאה ה-19, סלובקיה) חלק ה חו"מ סימן ב
עובדא אתא לקמן לדינא. פנויה נתעברה וקרובים הכמינו ב' עדים, והביאו לביתם נער א' שהיא אמרה שנתעברה ממנו. ואמרו לו: הרי אתה אבי הבן של המעוברת הלז, זכה במקחך ותהיה לך לאשה וניתן לך בנדן ט"ו מאות זהובים. ושמעו העדים שהודה שהוא אבי הילד הילוד, לכשיולד. וא' מהעדים הציץ מן החרכים, והכיר בפרצוף פניו. והשני לא ראה אותו, אך הכירו בטביעת קול שהוא הוא. שוב תבעה הפנויה אותו לדין לזון הולד, אחר שהודה שהוא אבי הבן. ובפני ב"ד כופר הכל, שלא הודה ושלא בא עליה, שהדבר מפורסם באמת דדיימי מאחר (=שיש עליה שמועה שהיתה עם אדם אחר).
...ברם דא צריך. אי אירע כיוצא בזה במקום אחר, והעד לא ראה אלא שמע קולו, אך אינו סומא וראוי לראות; אי נוציא ממון על היכר קול או ניחוש לבדדמי, או לא? וע' רמב"ם ספ"ט מה' עדות, ובטוש"ע ח"מ סי' ל"ה סעיף י"ב. והנה הרמב"ן בתורה גבי הקול קול יעקב, העיד בני אדם יכולים לעשות כן להשוות קולם להטעות שיסברו אדם אחר הוא וא"כ י"ל נהי דיכולים להעיד על היכר קול, היינו לפי תומו שמע א' ומכירו בקול. אבל היכא שהכמינו עדים והכניסו שם א' אפשר שהכניסו אחר ונתכוין להשוות קולו כקול הנתבע. ואפי' בנדון שלפנינו דאידך ראוהו מבין החרכים, מ"מ זה שלא ראה ואינו יכול להעיד בבירור, אנו לא נוכל לצרפו עם דברי העד הזה, דא"כ מפקינן ממונא אפומא דחד סהדא.
הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל סיכם את ארבע הדעות שראינו, ופוסק שאין הבדל בין טביעת עין של קול לטביעת עין של ראיה, שהרי גם הגמרא לא חילקה ביניהם:
12. משפטי עוזיאל (ר' בן ציון מאיר חי עוזיאל, המאה ה-20, ישראל) ד חו"מ סימן יט
מהאמור יוצא שבדין זה נאמרו ד' דעות: א) החת"ס סובר אין עדות טביעות עינא דקלא חשובה לדון על פיה לא בדיני נפשות ואיסורים, ואף לא בדיני ממונות אם לא שמצטרפת אליה הכרה ברורה בגוף זה שמעידים עליו. ב) הקצות החושן סובר לדון עפ"י עדות טביעות עינא דקלא בכל עדות של איסור אבל לא בדיני נפשות ולא בדיני ממונות. ג) הנתיבות סובר שטביעות עינא דקלא הויא עדות מעליא לענין איסור ומוציאים ממון על פיה, ובדיני נפשות אין דנים עפ"י עדות טביעות עינא דקלא משום דבעינן ביה ראיה וידיעה. ד) הדעה הרביעית היא דעת מהר"י בן מיגאש והפר"ח לדון עפ"י עדות שמיעת קול והכרעתו בטביעות עינא דקלא אפילו בדיני נפשות ואין צריך לומר בדיני אסור ודיני ממונות.
ולע"ד נראה שדעת הר"י בן מיגאש מכרעת שהרי בגמ' (חולין צ"ו) השוו טביעות עינא וטביעות עינא דקלא בחדא מחתא, וכמו שבטביעות עינא כך בטביעות עינא דקלא דנים עפ"י עדותם אפילו בדיני נפשות.
...
אולם דבר ברור ומובן מאליו, שאין בית דין דנים על פי עדות של טביעת קלא, אלא באדם שקרוב ומצוי תדיר אצל זה שהוא מעיד עליו ומכירו בטביעות עינא, וכדוגמת אשה ובעלה. לפיכך כשבית דין נזקקים לקבל עדות כזו, צריכים לחקור ולדרוש היטב כדי להיווכח שעד זה הוא קרוב ומצוי אצל מי שמעיד נגדו, ויכול להכירו בטביעות קלא באופן ברור ומוחלט שאין בו ספק של טעות או החלפות באיש אחר, לכן צריך לנסות את העדים על ידי הכמנת עדים להכרת זהות הקול מבין קולות של אנשים שונים בגיל ובקול, ולהוכח שהעדים הכירו להבדיל ולזהות באופן ברור קולו של מי שמעידים נגדו. וזה ברור ופשוט מאד. והנלע"ד כתבתי.
איך בכל אופן הצליח לבן לרמות את יעקב ולהביא לו את לאה במקום רחל? מסביר בעל ה'תורה תמימה' שרחל ולאה היו זהות, ורק העובדה שרחל היתה יפת תואר ויפת מראה הבדילה ביניהן:
13. תורה תמימה (ר' ברוך הלוי עפשטיין, המאה ה-20, רוסיה הלבנה) בראשית כט הערה ד
וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה - ...וכתב בס' רביד הזהב, דאע"פ שהי' יכול להכירה בקול [בעת שהגידה הסימנים] וקיי"ל דטביעת עין דקלא מילתא היא וסמכינן על זה [גיטין כ"ג א] י"ל דביש הוכחה סותרת נגד הקול, כמו הכא דבהגדת הסימנים היה מורה שהיא רחל, בכהאי גונא לא סמכינן על טביעת עין דקלא, עכ"ד, וזה דוחק, ובשגם כי כבר ידע יעקב מרמאות לבן בכלל ועכשיו שנתוסף שנוי הקול היה לו לחוש לצד רמאות. אבל באמת א"צ לזה, די"ל פשוט לפי מ"ש במדרש רבה ורחל היתה יפת תאר, עיקרה של רחל שהיתה יפ"ת, ואינו מבואר הכונה, והמפרשים לא בארו יפה, וי"ל דקשה ליה קושיא הנזכרת איך לא הכירה יעקב ללאה בקול, על זה אמר דכל עיקר הצטיינותה של רחל מלאה היה רק בזה שהיתה יפ"ת, אבל זולת זה היו שוות בכל, וממילא גם בקול נשתוו.
הסבר אחר לכך שיעקב לא זיהה את רחל מובא בשו"ת משנה הלכות:
14. שו"ת משנה הלכות (הרב מנשה קליין, המאה ה-20, ארה"ב) חלק ט סימן רנז
ולפ"ז אתי שפיר מאד קושית המהרש"א אמאי לא סמך אטביעות עין דקלא שהרי יעקב דבר עם רחל כשבא לבית לבן ומצאה בדרך והיא בת ו' ואח"כ ז' שנים לא דבר אתה ונעשית בוגרת בינתיים וודאי נשתנה קולה ולא יכול לסמוך אטביעות עינא דקלא ולכן נתן לה סימנים להכירה וזה לפענ"ד נכון.
דוגמאות שבהם נידונה השאלה הזו למעשה: הרב רישר דן בשאלה של התרת עגונה על סמך זיהוי קולו של אדם:
15. שו"ת שבות יעקב (ר' יעקב רישר, המאה ה-18, צרפת) חלק א סימן ק
על דבר עגונה אחת שנאבד בעלה תוך רעש מלחמה של המורדים זה שבועות שתים ולא נודע מה היה לו. ועתה באו שני אנשים יראים ושלימים והעידו בזה"ל שזה כמו עשרה ימים כאשר באו סמוך לחוזק קמארין עם בעלי מלחמות שהיה אצלם לשמירה על הדרך ראו מרחוק על ההר שראו כמו שנים ושלשה מורדים שקורין קרוצין נגד יהודי אחד והכו אותו מכות אכזריות והוא צוח במר נפשו שיניחו אותו ותקחו כל אשר לו ועוד דברי תחנונים הרבה כיוצא בו והם לא השגיחו עליו על דבריו והתיזו את ראשו ולא הכרנו אותו בטביעת עין לפי שהיה רחוק מאתנו שאין העין יכול לשלוט בו וגם לא היינו יכולין לילך שמה כי השמירה שעמנו לא רצו להלוך עמנו באמרם אולי ימצא יותר מורדים איתם מאשר אנחנו אך קול ענות ששמענו ודברי תחנונים שדבר עמהם קודם ההריגה הכרנו בטוב שהוא פלוני בן פלוני בעלה של האשה הזאת, כאשר הוא ידוע וניכר לנו בטוב שהיה תושב עירנו. אם יש לצדד להיתרא בהא אתתא או לא.
...ועיקר היה נ"ל כמשמעות הש"ס דטביעת עינא דקלא הוי טביעת עין גמור, מכל מקום כיון שהוא מילתא חדתי וגם אולי יש לחלק דאולי לא הוי טביעת עין שפיר כיון שנשמע קול כ"כ מרחוק על כן לא יסמוך עלי למעשה עד שיסכימו עוד לזה שני גאונים מפורסמים אשר ראוי לסמוך עליהם.
שאלה נוספת שעולה מכאן היא השאלה של הקלטות סתר ועדויות מוקלטות. הרב עוזיאל כותב שעדות כזו לא תהיה קבילה, כשם שעדות ראיה שהיתה דרך מראה לא תיחשב עדות ראיה:
16. משפטי עוזיאל (ר' בן ציון מאיר חי עוזיאל, המאה ה-20, ישראל) ד – חו"מ סימן יד
מעתה נשוב לדון בעיקר שאלתנו בדין קבלת עדות ע"י תקליטי גראמופון וקולנוע או מכשירי ראדיוטלפון, כגון עדים שמסרו עדות בתקליטי טלפון ורדיו באופן שבית דין שומעים את הגדתם ועדים אחרים מעידים בפניהם על טביעות עינא דקלא שקול זה הוא קולם של פ' ופ' שמדברים במכשירים אלה ממרחקים. או שהעדים מסרו את עדותם בלוחות גרמופוניות ומביאים לוחות אלה ומשמיעים קולם בפני בית דין ועדים אחרים מעידים על זהות קולם. ויש כאן שני ספקות: א) שמא נאמר לדון על פי עדות זאת כדין מפיהם ממש, שהרי בית דין שומעים את קולם. ב) אם תמצא לומר שאין זה בגדר מפיהם שמא יש לדון על פיהם מדין כתבם בשטר.
והנה לספק הראשון לכאורה י"ל שעדות זו היא עדות מעליא ככל עדות שמעידים ע"י הכרת הקול (ראה לעיל פרק ב'), אולם אחרי התבוננות נראה שעדות זו בטלה היא ואין דנים על פיה, שהרי הוכחנו (לעיל פרק ג') שטביעות עינא או הכרה שע"פ ראיה במראה אינה נקראת ראיה, מגזרת הכתוב: דאו ראה, ומסתברא לומר בטעמא דקרא דכל שנעתק הדבר מכלי אל כלי, וכל שכן מממשו של דבר לציורו, עלול הוא להשתנות ולהטעות. והואיל וטביעות עינא של ראיה וטביעות עינא דקלא שוים בדינם (ראה חולין צ"ו) ברור שכמו שנפסלה עדות ראיה שעל ידי מראה כן נפסלה עדות טביעות עינא דקלא על ידי גראמופון או קולנוע שאינם ממשו של קול המדבר אלא בת קולו שנקלט בכלי מוכשר לקבולו דוגמת המראה.
ה'ציץ אליעזר' דן בשאלה האם אפשר למנות שליח לכתוב גט בטלפון, והתיר רק אם על יד המצוה עומדים שני עדים שיעידו אח"כ שהוא היה זה שציוה:
17. שו"ת ציץ אליעזר (ר' אליעזר יהודה ולדינברג, המאה ה-20, ירושלים) חלק י סימן מז
כתר"ה מבקשני לחות דעתי אודות אם אפשר לסדר גט ע"פ ציווי הבעל באמצעות הטליפון כשהבעל נמצא בפנה נדחת במקום שאין סופר ועדים כשרים, כי הדבר הועלה כעת אצלכם על שלחן מלכי רבנן. ונענה למבוקשו הרני לכתוב לו את הנלפענ"ד בזה.
...אולם מובן שאפילו להמצדדים והצדדים להתיר מינוי ע"י הטליפון, ואשר כתנאי ראשון הוא כמובן רק במקום עיגון גדול, צריך מיהת שיעמדו על יד המדבר עדים שיעידו אח"כ בפני ב"ד שאמנם פי המגרש הוא שדיבר ומינה דרך הטליפון. ואפילו אם ע"י הסופר והעדים והשליח שבמקום כתיבת הגט יעמוד קרוב המכיר קולו ויאמר שמכיר שזהו אמנם קול בעל האשה אי אפשר לסמוך ע"ז בלבד, יעוין בחו"מ סי' פ"א בפלוגתת הקצוה"ח בס"ק י"ג ונתה"מ סק"ז ומה שכתב לפסוק בשו"ת חתם סופר חחו"מ סי' ב' דא"א לסמוך על הכרת הקול בלבד עיין שם. גם ידוע שבהרבה פעמים דומה הדבר כאילו מכירים קול המדבר אליו דרך הטליפון של מי הוא ובאמת חילוף הדברים, ואפילו אם אומר שמות הסופר והעדים והשליח ושם האשה ושם אביה הכל כפי מה שהודיעו וכתבו לו הב"ד שבמקום האשה וגם קבעו שעה מיועדת מתי שידבר אליהם, יתכן אפ"ה שאמר לאחר לדבר הדברים בשמו. בשעה הקבועה, על כן צריך שיהא מבורר עפ"י ב"ד ועדים כנ"ל.
