הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

חייש למיתה

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

גיטין כח ע"א-ע"ב
 

אלא אמר אביי, לא קשיא:
הא רבי מאיר דלא חייש למיתה,
הא רבי יהודה דחייש למיתה;
דתנן: הלוקח יין מבין הכותים, אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה, עשרה מעשר ראשון, תשעה מעשר שני, ומיחל ושותה מיד, דברי רבי מאיר,
רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין.
רבא אמר:
שמא מת לא חיישינן, שמא ימות חיישינן.
אמר ליה רב אדא בר מתנה לרבא: והא נוד דכשמא ימות הוא, ופליגי!
אמר רב יהודה מדסקרתא: שאני נוד, דאפשר דמסר ליה לשומר.
מתקיף לה רב משרשיא: ערביך ערבא צריך!
אלא אמר רבא: שמא מת לא חיישינן, שמא ימות תנאי היא. 

ראה מה שכתבתי על הסוגיה המקבילה - חלקית - במסכת סוכה דף כד

בגמרא: 

ומי אמר אביי רבי מאיר חייש למיתה ורבי יהודה לא חייש? והתנן: בת ישראל שנשאת לכהן, והלך בעלה למדינת הים - אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים. ורמינן עלה הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי - אסורה לאכול בתרומה מיד. ואמר אביי: לא קשיא: הא - רבי מאיר דלא חייש למיתה, הא - רבי יהודה, דחייש למיתה. דתניא: הלוקח יין מבין הכותים, אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש - הרי הן תרומה, עשרה מעשר ראשון, תשעה מעשר שני, ומיחל ושותה מיד, דברי רבי מאיר. רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין! - איפוך: רבי מאיר חייש למיתה, ורבי יהודה לא חייש למיתה. דתניא: עשאה לבהמה דופן לסוכה, רבי מאיר פוסל ורבי יהודה מכשיר. - קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר! - אמר לך רבי מאיר: מיתה - שכיחא, בקיעת הנוד - לא שכיחא, אפשר דמסר ליה לשומר. - קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה! - טעמא דרבי יהודה לאו משום דחייש לבקיעת נוד, אלא משום דלית ליה ברירה. ולא חייש רבי יהודה לבקיעת נוד? והא מדקתני סיפא, אמרו לו לרבי מאיר: אי אתה מודה שמא יבקע הנוד, ונמצא זה שותה טבלים למפרע? ואמר להו: לכשיבקע. מכלל דחייש רבי יהודה לבקיעת הנוד! - התם רבי יהודה הוא דקאמר לרבי מאיר: לדידי - לית לי ברירה, אלא לדידך דיש ברירה - אי אתה מודה דשמא יבקע הנוד? אמר ליה: לכשיבקע. - ולא חייש רבי יהודה למיתה? והא תנן, רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו! - הא איתמר עלה, אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מעלה עשו בכפרה.

הסבר:

1.
הגמרא הביאה את הברייתא בסוגייתנו בה יש מחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה בקשר לבהמה שמשמשת כדופן לסוכה ורבי מאיר פוסלה, ואביי הסביר זאת בגלל שרבי מאיר חייש למיתת הבהמה ורבי יהודה לא חושש למיתה.
ועל כך הגמרא מקשה סתירה ממקום אחר:

ומי אמר אביי רבי מאיר חייש למיתה ורבי יהודה לא חייש?

הקושיה היא על אביי עצמו שבסוגיה אחרת הוא הסביר שדעות רבי מאיר ורבי יהודה "הפוכות"!

2.
הגמרא מביאה סתירה בין משנה במסכת גיטין מברייתא בעניין חשש למיתת הבעל:

והתנן: בת ישראל שנשאת לכהן, והלך בעלה למדינת הים - אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים.
ורמינן עלה הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי - אסורה לאכול בתרומה מיד.

מהמשנה משמע שיש חזקה שהבעל קיים ולא חוששים שמת, ואילו מהברייתא משמע להיפך, שכן חוששים שהבעל מת.

3.

ואמר אביי: לא קשיא: הא - רבי מאיר דלא חייש למיתה, הא - רבי יהודה, דחייש למיתה.

אביי מיישב את הסתירה [שבסעיף 2] ואומר שזאת מחלוקת תנאים, שרבי מאיר סובר "לא חייש למיתה" - כמשנה,
ואילו הברייתא סוברת שחוששים למיתה - כרבי יהודה.

באמת עד כאן לא כל כך קשה על אביי בסוגייתנו כי אפשר לומר "איפוך" בדעת מי אמר את המשנה והברייתא, ונאמר, שרבי מאיר הוא זה שסובר "חייש למיתה" כמו הברייתא! אלא יש לומר ש"סתם משנה" - רבי מאיר, ולכן יותר מתאים לומר שהמשנה היא כרבי מאיר!
בכל אופן - כך משמע מהגמרא - עיקר קושיית הסתירה היא מההמשך...

4.
הגמרא מצטטת ברייתא שבה מובאים דברי רבי מאיר ורבי יהודה באופן מפורש:

דתניא: הלוקח יין מבין הכותים, אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש - הרי הן תרומה, עשרה מעשר ראשון, תשעה מעשר שני, ומיחל ושותה מיד, דברי רבי מאיר.

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כד עמוד א

רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין! -

הגמרא מבינה שבברייתא זו יסוד המחלוקת הוא, שרבי מאיר סובר שלא חוששים שיינקב הנאד של היין ורבי יהודה וחבריו חולקים וכן חוששים לכך.

ויש להסביר:

א.
הגמרא משווה בין חשש מיתת אדם לחשש נקב במקום שמאחסנים בו יין.

ב.
אביי [בסעיף 3] מסתמך על ברייתא זו, ששמות החכמים מוזכרים בה במפורש ולא שאביי מעמיד את הברייתא בשיטתם!

לפי שלב זה יוצא שרבי מאיר סובר שלא חוששים שיינקב הנאד [באופן כללי: שיישבר הכלי], ומוכח כדבריו של בסעיף הקודם - סעיף 3.
חשוב להדגיש: אביי מביא הוכחה זו לדבריו! ועל כך מקשה הגמרא סתירה לדברי אביי בסוגייתנו, שאמר שרבי מאיר סובר שכן חוששים למיתת הבהמה שמשמשת כדופן לסוכה.

5.

איפוך: רבי מאיר חייש למיתה, ורבי יהודה לא חייש למיתה.

עונה הגמרא שיש להפוך את השיטות בדברי אביי לעיל בסעיף 3, ובאמת אביי לא הביא את ההוכחה מהברייתא בסעיף 4. אלא אביי הביא את ההוכחה מסוגייתנו [בסעיף 6]:

6.

דתניא: עשאה לבהמה דופן לסוכה, רבי מאיר פוסל ורבי יהודה מכשיר.

למסקנה יוצא, שרבי מאיר סובר שחוששים למיתה של אדם ולמיתת בהמה, ורבי יהודה לא חושש.

וכאן יש להדגיש את המשמעות המיוחדת של הביטוי "איפוך": הופכים לא רק מי אמר שחוששים למיתה, אלא "הופכים" גם את המשא ומתן, ואת דברי אביי, מהיכן הוא הוכיח את דבריו. ומשנתנו היא הבסיס והמלמד שרבי מאיר סובר שחוששים למיתה.

7.
הגמרא עכשיו משווה בין דיני רבי מאיר ובין דברי רבי יהודה לבין דברי עצמם - לפי אביי שקבע מה אמר כל אחד מהם:

- קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר! -
אמר לך רבי מאיר: מיתה - שכיחא, בקיעת הנוד - לא שכיחא, אפשר דמסר ליה לשומר. -

אין קשר בין חשש לשבירת הכלי ["לא שכיח"] לבין חשש למיתת אדם ומיתת בהמה ["שכיח"] - ראה סעיף 4 לעיל.

8.
ולגבי הסתירה בדברי רבי יהודה:

קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה! - טעמא דרבי יהודה לאו משום דחייש לבקיעת נוד, אלא משום דלית ליה ברירה.

דברי רבי יהודה [וחבריו] בנושא של בקיעת הנאד [לעיל בסעיף 4] לא קשורים ואינם תלויים בשאלה אם חוששים לשבירת הכלי או לא, אלא בשאלה של "יש ברירה" או "אין ברירה".

כלומר, רבי יהודה יכול לסבור שלא חוששים למיתה [ולכן מכשיר בסוגייתנו סוכה שבהמה משמשת לה דופן - כי לא חוששים שתמות] וכן לא חוששים שיישבר הכלי, אבל בכל זאת הוא סובר [בברייתא שבסעיף 4 לעיל] שאסור לשתות את היין כי הוא סובר "אין ברירה" ואין אפשרות לדעת היכן המקום בדיוק של התרומה והמעשר, ולכן לא קוראים שם תרומה ומעשר ליין שבנאד.

9.
עכשיו הגמרא מביאה את הברייתא שבסעיף 4 לעיל בשלמותה ומקשה:

ולא חייש רבי יהודה לבקיעת נוד? והא מדקתני סיפא, אמרו לו לרבי מאיר: אי אתה מודה שמא יבקע הנוד, ונמצא זה שותה טבלים למפרע? ואמר להו: לכשיבקע. מכלל דחייש רבי יהודה לבקיעת הנוד! -

מוכח מהברייתא שרבי יהודה מסביר את דעתו כן כמו בסעיף 4 - שדינו נובע מחשש לשבירת הכלי ולא בגלל שהוא סובר "אין ברירה".

10.
עונה הגמרא:

התם רבי יהודה הוא דקאמר לרבי מאיר: לדידי - לית לי ברירה, אלא לדידך דיש ברירה - אי אתה מודה דשמא יבקע הנוד? אמר ליה: לכשיבקע. -

טענת רבי יהודה היא לפי שיטת רבי מאיר אבל לשיטתו שלו באמת הדין שלו נובע משיטתו ש"אין ברירה"!
כמובן שלא בכל מחלוקת תנאים/אמוראים נאמר שאין המחלוקת כפי הפשט והדעה החולקת רק דנה לפי שיטת הדעה האחרת. הסבר כזה של "אלא לדידך" [או: "לדבריו דרב... קאמר". מתאים קצת למושג אצל חז"ל ולא בגמרא - "לשיטתיה"/"לשיטתו"/ ] מתאים כנראה רק כשבלשון החכם החולק מוזכר ביטוי הדומה לביטוי "אי אתה מודה" שנראה כמיותר! [לא בדקתי שאר דוגמאות בש"ס].

11.
הגמרא עוברת לדין של "יש ברירה" ומציגה סתירה בשיטת רבי יהודה:

ולא חייש רבי יהודה למיתה? והא תנן, רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו! -

הקושי הוא ממסכת יומא שמשמע ממנה שרבי יהודה באופן מפורש פוסק שחוששים למיתה!

12.
מיישבת הגמרא:

הא איתמר עלה, אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מעלה עשו בכפרה.

כיוון שמדובר בכפרת עם ישראל לכן רבי יהודה מחמיר וחושש למיתת אשתו של הכהן הגדול, למרות, שכעיקרון לא חוששים למיתה בדרך כלל!

13.
הערה: בסוגייתנו - גיטין דף כח - לא מוזכרים הביטויים "יש ברירה" ו"אין ברירה" בגמרא, וכן לא עניין בהמה שעומדת כדופן לסוכה.
 

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)