הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

שני יוסף בן שמעון

גיטין כד ע"ב

"כתב לגרש את הגדולה - לא יגרש בו את הקטנה. קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה, הא גדולה מצי מגרש ביה, אמר רבא: זאת אומרת, שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת - מוציאין שטר חוב על אחרים. אמר ליה אביי: אלא מעתה, רישא דקתני: שמי כשמך - פסול לגרש בו, שני הוא דלא מצי מגרש ביה, הא ראשון מצי מגרש ביה, והא אמרינן: ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב!".

כתב בחידושי הרמב"ן:
"והא אמרת אין אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב. פירוש אף על גב דלא דמיא לגמרי, דהתם יכול לומר לא אני לויתי אלא חבירי לוה ולשעבד עצמו כתב לך, וכאן הואיל ואין לחוש לנפילה ליכא למימר הכי. אף על פי כן יש לחוש שמא חבירו נתן בה עיניו וכתב ונתן לה גט זה כדי להוציאה מבעלה ותנשא לו".
פירוש, קושיית אביי אינה מובנת. אמנם יוסף בן שמעון אינו יכול לתבוע כי ידחוהו בטענה שיוסף בן שמעון השני הוא שהלווה. ואין זה דומה ליוסף בן שמעון שתובע אחר, כי היות השטר בידו היא הראיה שהוא בעל השטר. כמו שהחזקת מטלטלין היא הראיה לבעלותם. אולם אילו יוסף בן שמעון השני היה זה שגירש את אשתו, הכיצד הגיע גט זה לאשתו של השני?! היות שאשה זו מוחזקת בגט בודאי שהיא זו שנתגרשה בו, וממילא ודאי שבעלה היחיד הוא שגירשה! על כך ענה רש"י שחוששים שנפל מידי הבעל השני. על כך הקשה הרמב"ן שקי"ל שלנפילה לא חיישינן וכיצד ניתן להשוות זאת למוציא שטר חוב על יוסף בן שמעון? ותירץ שמכל מקום חוששים שהבעל השני עשה קנוניא עם אשה זו.

אך קשה דעדין לא דמיא לגמרי, דילמא כמו שלנפילה לא חיישינן כך "לא חיישינן לקנוניא" (מסכת בבא מציעא דף יג ע"ב), שהרי "אין אדם חוטא ולא לו"; וכיצד ניתן לדמות אשה המוחזקת בגט, למוציא שטר חוב על יוסף בן שמעון שגם בלא שום נפילה ושום אחר המסייעו יתכן שהלווה ליוסף בן שמעון השני!

אלא יש לומר שקושיית אביי היא מכך שגט זה כשר למרות שלא מוכח מתוכו שבעלה הוא המגרש, שאף שחזקה שהאשה המחזיקה בגט היא שנתגרשה, עדין יתכן שלפני כן היתה נשואה ליוסף בן שמעון השני והוא זה שגירש אותה בגט זה באותה שנה. וכגון שבתאריך הגט כתובה רק השנה.

מה שתירץ אביי: "אלא מאי אית לך למימר? בעדי מסירה, ורבי אלעזר היא, הכא נמי בעדי מסירה ורבי אלעזר היא", הוא הדין שיכל לתרץ: "אלא אלא מאי אית לך למימר? בהוסיף לבסוף שם אבי אביו דראשון, דאילו שני דלא נכתב לשמו לא מצי מגרש אף בהוסיף, הכא נמי בהוסיף לגדולה שילוש או סימן (מסכת בבא בתרא דף קעב ע"א)".