הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תנא קמא" ורבי יהודה - כמי הלכה; "מחלוקת ואחר כך סתם" - באותה משנה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין טז ע"א
... דלמא לענין מקואות, ורבי יהודה היא, דתנן:
מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו, (שניהם בבת אחת - טהורים),
בזה אחר זה - ראשון טהור, והשני טמא;
רבי יהודה אומר: אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים - אף השני טהור.
1.
הרמב"ם פסק כ"תנא קמא". הטור [יו"ד סימן רא] פוסק כרבי יהודה.
2.
בפשטות צריך להיות כרמב"ם [ולא כטור] מכיון שבדרך כלל הלכה כ"תנא קמא" נגד תנא יחיד שחולק עליו.
3.
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רעא שמביא הסבר, שבסיפא של אותה משנה [מסכת מקוואות פרק ז, משנה ו] סתמה המשנה כרבי יהודה. והכלל הוא ש"מחלוקת ואחר כך סתם - הלכה כסתם" - שבמשנה המדוברת סוברת כרבי יהודה.
3.1
וראה שם, שם, בהערה נז, שיש אומרים שהכלל המובא לעיל בסעיף 3 לא תקף כשמדובר שגם המחלוקת וגם ה"סתם" כתובים באותה משנה. [בדרך אגב נמצאנו למדים את חשיבות "חלוקת" המשניות!]
4.
בעניין המחלוקת שהובאה לעיל בסעיף 3.1:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תלג:
עוד תירץ בעל חזון נחום שם וז"ל ועוד י"מ דכתבו דהאי כללא ליתיה בסמוכין זה לזה אלא במרוחקין זה מזה עכ"ד
ולי הדיוט לא נהירא דהן אמת דהגאון ר' שמשון בספר כריתות ימות עולם ש"ג סי' י' למד כן מדברי הירושלמי דפרק החולץ ודפ"ק דמגילה ע"ש
אבל אנו אין לנו אלא כש"ס דילן דלא קא מפליג בשום דוכתא בין רחוק לקרוב אלא סתמא קאמר דכל מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם וכן תמצא הדבר מבואר בדברי רש"י ז"ל בפרק החולץ דף מ"ב ב' [מסכת יבמות דף מב] שכתב וז"ל מחלוקת ואח"כ סתם בין שסתם אחריה מיד כאחד מהם בין שסתם אחריה במסכתא אחרת באותו הסדר וכו' הלכה כסתם ע"כ
הרי מבואר בהדיא דאין חילוק בין קרוב לרחוק
ומה גם שבש"ס שם מפורש דקרי סתם ואח"כ מחלוקת לחדא מתני' גופה ואין טעם לחלק בזה בין סתם ואח"כ מחלוקת למחלוקת ואח"כ סתם דמאי שנא,
וע"ש תוס' סוף ד"ה התם ובפ"ק דע"ז דף ז' א' ד"ה פשיטא דקרי להו מחלוקת ואח"כ סתם בחדא מתני'
5.
וראה עוד בסוגייתנו ב"מתיבתא", שם ב"ילקוט ביאורים", עמוד רנא שמסביר את שיטת הרמב"ם לגבי שתי הלכות שנראות כסותרות.
6.
הסבר אפשרי נוסף: מדוע הרמב"ם פסק כתנא קמא ולא כרבי יהודה.
לפי מה שכתבתי על מסכת חגיגה דף יח:
בגמרא:
אמר רבי אלעזר: טבל ועלה - מחזיק עצמו לכל מה שירצה.
מיתיבי: עודהו רגלו אחת במים, הוחזק לדבר קל - מחזיק עצמו לדבר חמור, עלה - שוב אינו מחזיק. מאי לאו - אינו מחזיק כלל? - לא, עודהו - אף על פי שהוחזק - מחזיק, עלה, - אם לא הוחזק - מחזיק, ואם הוחזק - אינו מחזיק.
מאן תנא עודהו רגלו אחת במים? -
אמר רבי פדת: רבי יהודה היא. דתנן: מקוה שנמדד ויש בו ארבעים סאה מכוונות, וירדו שנים וטבלו זה אחר זה - הראשון טהור והשני טמא. אמר רבי יהודה: אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים - אף השני טהור.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת במעלות דרבנן, אבל מטומאה לטהרה - דברי הכל (אף) השני טמא, והיינו דרבי פדת.
איכא דאמרי, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת מטומאה לטהרה, אבל במעלות דרבנן - דברי הכל אף השני טהור, ופליגא דרבי פדת.
רמב"ם הלכות מקוואות פרק ח הלכה יב:
מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו זה אחר זה אף ע"פ שרגליו של ראשון נוגעות במים הראשון טהור והשני בטומאתו שהרי חסרו המים ממ' סאה, הטביל בו תחילה סגוס עבה וכיוצא בו והגביהו אם היתה מקצת הסגוס נוגעת במים הרי הטובל באחרונה טהור שהרי המים כולן מעורבין, הטביל בו את המטה וכיוצא בה אף על פי שדחק רגלי המטה בטיט עבה שבקרקע המקוה עד שצפו המים עליה למעלה הרי זו טהורה שהרי לא נטבעו בטיט עד שטבלו במים תחלה, הטביל בו יורה גדולה הרי זו טמאה כשהיתה מפני שהמים ניתזין ויוצאין חוץ למקוה ונמצא חסר ממ', כיצד יעשה מורידה דרך פיה והופכה במקוה ומטבילה ומעלה אותה דרך שוליה כדי שלא יהיו המים שבתוכה שאובים ויחזרו למקוה ויפסלוהו.
כסף משנה הלכות מקוואות פרק ח הלכה יב:
[יב] מקוה שיש בו מ' סאה מכוונתו וכו'. בפ"ז דמקואות וכת"ק ובפ"ב דחגיגה דף י"ט) אמרו שלא נחלקו אלא במעלות דרבנן אבל לעלות מטומאה גמורה לטהרה ד"ה טמא: הטביל בו תחילה סגוס עבה וכו'. שם
הרב קאפח, "כתבים", ב, עמוד 572-573:
"...ופליגא דר' פדת ע"כ ולא פסקה רבנו לההיא דעודהו רגלו אחת במים מחזיק לחמור משום דקי"ל כופליגא דר' פרת דאוקמה לההיא כר' יהודה ויחידאה היא.
וכך כתב בפהמ"ש מקוות פ"ז הל' ו: וכבר בארו בגמרא ואמרו מחלוקת במעלות דרבנן, אבל לענין טומאה וטהרה דברי הכל טמא, ומעלות דרבנן הם האמורים בחגיגה באמרם שהטהור לחולין צריך טבילה למעשר וכן הטהור למעשר צריך טבילה לתרומה... ואין הלכה כר' יהודה."
הוא מסביר שהרמב"ם תמיד פוסק כדעה שמובאת אחרי הביטוי "ופליגא ד...", ומכיוון שבסוגייתנו מדובר "ופליגא דרבי פדת", משמע שהברייתא היא כרבי יהודה במשנה במקוואות, וכך סובר הרמב"ם, אבל מכיוון שהוא פוסק שלא כרבי יהודה הרי שלא הביא את דין הברייתא. כלומר, הרמב"ם מקבל את דברי רבי פדת שהברייתא כרבי יהודה!
כלומר, למרות שיתכן שיש לפסוק כרבי יהודה - כדעת הטור - בכל זאת משמע מהסוגיה הנ"ל [בגלל הביטוי "ופליגא ד..."] שהגמרא עצמה פוסקת כתנא קמא - וכרמב"ם.
